היא היחידה שקוראת לי דאדי.
היא הראשונה.
יש בינינו הפרש קל, שבע שנים בערך. ומעבר לגיל, יש הבדל במקום שכל אחד נמצא בו.
זה התחיל מאדוני, אדוני שלי. ומשם... הבנה שהאינטראקציה היא אחרת.
היא קוראת לי דאדי, ולא אבא.
אני לא אבא. ואני לא אבא שלה.
אבל המרחב הזה, שנוצר.
היא- קטנה. אני- דאדי.
בטבעיות.
אני עוזר לה, מלמד אותה, מחנך אותה, מעניש אותה, דואג לה, נותן לה, מאפשר לה. שם את הגבולות. מכוון אותה. אני מראה לה, לוקח אותה. לוקח לה.
עם ההיכרות שעברנו, אני יודע מה היא רוצה וצריכה. מתי היא חנפנית, חוצפנית, חמדנית. מתי היא חרמנית. מתי היא רגישה.
אבא כזה.
אני כאן כשהיא מובכת, בוכה, מבולבלת, לא יודעת, "מתבכיינת", מדברת על המשפחה/בסיס/חברות/חברים/הכלוב/החיים, שמחה, עושה דברים חדשים, עצבנית, מתלהבת, צוחקת, כועסת.
היא כאן כשאני מעצב אותה לפי אידיאולוגיה, המחשבות שלי. לסיפוק שלי. לצורך שלי ושבי. בונה אותה, נותן לה צורה.
היא סומכת עליי. היא יודעת שכל מה שאני עושה זה לטובתה. גם כאשר אני מעניש או עושה כללים שהיא לא מבינה. היא יודעת שאני כאן.
האם יש כאן פיצוי? אולי.
האם אנחנו עושים את זה במודע? כן.
*היא עשתה את זה לבד.
החליטה שבא לה.
ביקשה רשות וגם התחננה שלא אסתכל ואראה לפני שתוכל לעשות את ההפתעה עם המדבקות...