היא חזרה הבייתה אחרי הלימודים. עייפה, מבואסת, מותשת.
היא נעמדת ליד הדלת ושולחת לי תמונה, זה הכלל.
להוריד את הבגדים ולהיות עירומה בבית.
"עכשיו תשימי חולצה" אני כותב לה, כי אני יודע שהיא עוד יכולה להתחיל להעביר את האצבעות הקטנות שלה על הגוף
"ותשבי על הכיסא לעשות את המשימות מהאוניברסיטה."
אני רואה את התמונה, מכפות הרגליים היחפות שלה לירכיים המוצקות, עד לציצי הלא כל כך גדול אבל עם הפטמות הזקופות, עטרות גדולות וחומות, השיער נח על הכתפיים, יד אחת מצלמת ויד שנייה כמעט וצמודה לגוף. לפעמים יש לה תנוחות צילום, בגלל הביישנות, היא לא יודעת לצלם עד הסוף, וזה היופי. הילדותיות, הביישנות, הכניעה.
היא כבר שמה חולצה פשוטה, ומתיישבת על הכיסא המסתובב בפינה של המחשב.
"אני רטובה" היא כותבת לי יחד עם התמונה שלה עם החולצה.
"זה לא יעשה טוב לכיסא... אפשר לשים תחתונים או לפחות מכנס?" היא שואלת אותי ושולחת עוד תמונה. הכוס שלה נפתח מולי. שעיר קצת מסביב ועם רעמת שיער של כמה סנטימטרים מעל הדגדגן, האזור חום ו-ורוד. עם האצבעות היא פתחה את השפתיים של הכוס, ואני רואה את הרטיבות ממנה...
"זה יפה, אבל לא." אני רושם לה. אחרי ההתנהגות שלה בימים האחרונים, היא תתמודד עם הרטיבות.
היא ממשיכה. "בבקשה... אני נוזלת... ואני לא רוצה שזה יעשה סימנים... ואם חבר יבוא הנה ויישב על הכיסא או שהוא ישים לב לכתם..."
אני חושב לרגע, ואומר "אוקיי." וכבר מתחיל להריץ בראש את הדברים.
"תשימי טישו על השפתיים ותתיישבי."
היא לא מבינה...
אני ממשיך "קחי לך גליל שיהיה על השולחן לידך, ואם את מרגישה שאת צריכה להחליף, תעשי את זה בלי לזוז מהשולחן." זה נאמר בגלל היכולת שלה למצוא עיסוקים אחרים בזמן שהיא צריכה לשבת ללמוד.
"מה" היא עונה לי.
"לא היה ברור?" אני שואל.
"זה ברור... אבל... לא עשיתי את זה אף פעם. חוץ מלנגב רטיבות... לא ישבתי על טישו..."
"יופי, תתרגלי. כלבה. כאשר את נוזלת ונוטפת, צריך לטפל בזה. את מעדיפה לשבת על הרצפה וללמוד?" אני יודע את התשובה עוד לפני ששאלתי את השאלה. בכל מקרה קשה לה ללמוד אחרי האוניברסיטה, אז על הרצפה הקשה והקרה, שאין מקום נוח לשים את המחשב...
דקה, שתיים, שלוש דקות עברו.
"עושה כרצונך." כתבה והמשיכה לתוך המחשב והלימודים.
אחרי שעה וחצי כתבתי "מה שלום הכלבה הרטובה?"
"סיימתי לעשות את המצגת שאני אמורה להגיש ולהציג, אני עוד צריכה לשבת עליה כמה פעמים כדי לזכור ולהגיד טוב את הדברים... ולמדתי עוד איזה 20 שקופיות למבחן בחמישי."
"אבל שתדע לך..." היא המשיכה.
"כל מה שאמרת... ושגרמת לי לעשות... רק יצרו עוד יותר רטיבות ונזילה... כאילו כל מה שהיה, זה מנוע לרטיבות..." היא אמרה, מתביישת בעצמה, במה שהיא מסוגלת. במה שקרה.
"אתה רוצה לראות?" היא שואלת אותי ומסבירה שכל פעם שהחליפה קוביית טישו, זרקה אותה על הרצפה.
"בוודאי" אני אומר.
היא שלחה סרטון, של הכוס שלה, מלוכלך ונוטף, חתיכה אחת או שתיים מהטישו נדבקו לגוף שלה בגלל הרטיבות והדביקות... היא ממשיכה עם הסרטון לכיוון הרצפה, ואני רואה את הרצפה מכל כיוון עם ריבועי טישו זרוקים או מקומטים ואותה ברקע מצחקקת במבוכה.
"ואחרי שהיית כלבה רטובה, עכשיו תהיי ילדה טובה, תורידי את החולצה, שימי את הטלפון ואני מתקשר בווידאו לראות אותך אוספת ומנקה את הבלאגן שעשית. אם אגמור, אולי גם ארשה לך לגמור כרגע, מה את חושבת?"