בפעם האחרונה שהייתי במחלקה עברתי שחזור של פגיעה מינית באיזשהו מובן
האיזשהו מובן מתייחס כמובן למילה 'מינית' שבחרתי להשים אותה כאן למעלה למרות שלא הייתי בטוחה איך להסביר.
בכל אופן, פעם קודמת התאשפזתי במחלקה של הגברים וחוויתי שם אתגרים בעיקר בהתחלה בתור הילדה קטנה שהולכת שם ומרגישה מאוד לבד ושלא רואים אותה, אבל זה הסתדר על הצד הטוב ביותר במיוחד עם הקורונה והכל...
בפעם השניה הייתה קריאת התעוררות על החיים שלי.
ביקשתי להתאשפז עם הנשים, רציתי להיות מסוגלת לשבת ולדבר איתן בלילות
רובן לא יודעות בכלל כמה הצד שלהן פורה וגדוש אינטראקציה לעומת הצד של הגברים במפה.
בצד של הנשים תמיד תהיה מישהי ערה, יותר עמוס ויש הרבה יותר מגע והתקרבות, לטוב ולרע, דינמיקה שונה, כמובן, כל מקום והאתגרים שלו.
בצד של הנשים הייתי פרוצה במלוא תפארת הגבולות השבורים
הייתי בחדר עם אישה שהזכירה לי את אמא שלי ואני הזכרתי לה את ביתה ושתינו היינו פגיעות מאוד אחת מול השניה ולא בקטע בטוח ומאפשר.
שחזור של פגיעה
החיבור בנינו היה מבלבל מאוד
הזכרונות מזה מאוד מבולבלים לי כעת, אבל אני יודעת שבאיזשהו שלב ביקשתי לעבור לחדר אחר לא זכור לי למה ואיך ומה היה המצב
כן שיתפתי את הצוות בתחושה שלי שיש לה כוח עליי ושאני מתקשה לסרב.
ואני זוכרת משהו עמום על תקרית שהייתה דווקא בחדר החדש שהיא נכנסה למיטתי בזמן שישנתי או משהו כזה
בזמן שעבר מאז שהתחלתי לכתוב את הפרסום הזה חוויית העצמי שלי השתנתה מספר פעמים תוך כדיי וגם המצב הגופני.
כשנכנסתי לפה היה לי מסר ברור עם רגש וחתימת זיכרון ורציתי לשתף.
ושיתפתי במידת מה, החלק האחרון נסגר מאחורי טשטושי הזיכרון.
עד שהצלחתי לעשות את מה שצריך כדיי לשלח את זה, להוציא לפועל, חצי מזה נעלם ונותרתי לשוטט בנבכי נשמתי
