כבר ימים ולילות רבים שהמחשבה הזו טורדת את מנוחתי, האם לחזור לזנות?
זה נראה כל כך פשוט. כלומר, אפילו באופן אפור - בוא תקבל אחלה מציצה אם תתקן לי את הטלפון.
משתעשעת במחשבה על כך, עוד לא לקחתי את ערימת הטלפונים המושבתים לתיקון... מתי זה יבוא?
והריי מה יש לי לעשות בהם? ברגע שיתוקנו אעביר אותם הלאה. למי שירצה, אני רק רוצה כל כך את הזיכרונות שעליהם, מלפני שאבא לי מת.
אבל המחסום המחשבתי של 'מחסור בכסף' הופך לי את הבטן, לא מאפשר לי להשקיע מכספי על דברים שלא נתפשים כחיוניים.
ומגופי? מגופי מותר לי לתת ומי שרוצה יכול לקבל. כך גדלתי.
ועם כל הדיבורים היפים על בריאות מינית אני יודעת לבחון ולייעץ... אבל מה עם אינטימיות קרובה ואמיתית?
שעכשיו אחרי כזה תהליך אחזור לעולם הזה?
יש בי קול מאוד ברור שמתחנן לחזור לשוב.
היה טוב, היה נחמד, אפילו היה כיף! אבל זה אסור, דחוי, מוקצה, לא מקובל וטאבו בקרב אנשים נורמטיביים יותר ואני רוצה להקיף עצמי בסביבה שתקדם אותי למקום טוב יותר.
חלק אחר יורד על עצמי ואומר לי 'מי ירצה אותך בכלל' זה נחמד לדמיין שאוכיח לו שכן. כשהייתי זונה נהניתי מאוד מהיחס האנושי שקיבלתי מגברברים שונים כל אחד מושך ונעים בדרך שלו. אחד לוהט חתיך, אחד בעל ריח משכר, השלישי בכה בחיקי, רביעי יודע לגעת, חמישי השאיר טיפ...
ויש גם קול שקול בתוכי שאומר שהכסף שאני מוציאה בטיפולים רפואיים בזמן האחרון ילך לפח, שאם אחזור לזנות אצטרך אותם יותר.
אבל קשה לי להתייחס לקול הזה ברצינות, תהליך אפשר לעשות גם תוך כדיי וזה כנראה בכל מקרה יועיל ואולי זה יתן לי נחת וסיפוק כמו שהיה אז וזה יהיה נעים.
נשימה איטית.
זה המצב כעת, מותר לי לפנטז ולבטא את הכמיהה שלי לתחושה ולרגשות שהגיעו עם זה וגם לעשות על זה ביד אבל בינתיים...
עובר עוד יום שבו לא חזרתי לזנות. ואולי כך זה ישאר.