את מכת הרוח הקלילה שעטפה את גופי ברגע שהגעתי לכאן אי אפשר להחליף.
האוויר היבש שריקד מסביבי מילא אותי בתחושת געגוע נעימה והשמש הייתה עדינה יחסית.
האם המינימרקט שליד התחנה עשה עיצוב מחדש? או שסתם לא הייתי כאן כל כך הרבה זמן שכבר לא זכור לי איך הוא נראה?
במורד המדרגות, דרך הגינה הציבורית יש ריח מתוק של זבל ומעל כלל השקיות, הצמיגים ובקבוקי הפלסטיק הריקים המגוונים, מהפח מבצבצת לה תחבושת הגיינית משומשת ופיינט זה בן אנד ג'ריז בפעם דולצ'ה דה לצ'ה מארח לה חברה.
בנקודה הזו של האיזור, אם תעמוד יותר מרגע תהיה מוקף זבובים.
על הקרקע מרבד של פרחים צהובים וירקות רקובים שנשארו, כנראה, מחלוקת המזון המוצל האחרונה (ביום שישי? לפניי החג?)
במרכז הרחבה עוד יש את מבנה האש שפיסלתי מבוץ פעם. כמה עמלתי והשקעתי לדבר הזה, אחרי שחפרתי וסיננתי, ניקיתי מבדלים, זכוכית ומסמרים חלודים את הקרקע החולית, השקעתי והבאתי דליים של מים. עיבדתי את הקרקע במשך ימים.
נזכר איך אספתי אז באמצע הלילה זבל, קרשים וגללים ישנים, פיזרתי במרחב קינמון כדיי להרחיק נמלים.
במהלך היום היה יותר מידיי חם ומלא באנשים מעשנים אבל בשעות האלה רק קישטתי את האדמה באבנים יקרות וצדפים.
אספתי באותה תקופה כל כך הרבה עצים עקורים, עשבים יבשים וענפים שהתמוטטו מהשכונות סביב וניסרתי אותם במסירות בגינה שלי.
לבד
סחבתי אותם בשקים לגינה הציבורית, בונה מערום.
איך דאגתי לכולם
איך לא שמרתי על עצמי...
באותו הלילה חוויתי את הבגידה הכואבת בחיי.
היום כל זה לא משנה.
הציפורים מצייצות, הרוח מלטפת את גופי ומקלה עליי את הצעידה בשמש עם המשקל הכבד.
בהגיעי לבית, ילדי השכנים סוגרים בפניי את דלת הבניין.
ממעל נשמעת מוזיקה קולנית.
עצרתי, רגע לנשום. גם ככה עכשיו יהיה עליי להוציא את המפתח גם לדלת הבניין.. ואז, להכנס לבית.
הכל מכוסה בשכבה אחידה של אבק.
מהחלון ניתן לשמוע את הילדים מקללים.
בשירותים יש ריח מצחין! אני רק רוצה לנוח וללכת לשירותים אבל לא נעים... לא מוצאת את מקומי.
אפרוש רגע את השמיכה על הספה
ואשכב.