אני זוכר את הלילות הגשומים בתור ילד בן 18 שרק עלה על מדים, אין לו כמעט מושג איפה הוא נמצא גיאוגרפית ובטח שלא איך לתפעל נשק.
היה לילה קר ביותר, מתישהו בינואר פברואר אני זוכר שלא מזמן סיימתי לקרוא את 50 גוונים של אפור(חרא של ספר במיוחד ליד סיפורה של ס). בקיצור ירדתי מהשמירה, חליפת סהרה מסריחה, וכל מה שיש לי בראש זה, למה זה עושה לי את זה? למה אני רוצה שליטה? מה זה באמת כמו שאני מדמיין את זה אצלי בראש? אני הגיוני?
היום אני יודע שיש מקום לכל המחשבות האלה, מצאתי דרך לנתב את זה, אבל אז בתור בחור צעיר שרק מתחיל לקבל קצת מודעות על עצמו, לא קל להרגיש שונה. אולי זה בגללו? בגלל מה שהיה אז לפני הרבה שנים? אולי בגלל כל חרא ששמרתי וספגתי עד אז.
לאטלאט השמש עולה ואפשר כבר לשמוע ציפורים ולראות קצת דמדומים. אשכרה ישבתי כל הלילה והייתי בתוך עצמי, וכעסתי על מה שהיה ועל מי שאני.
מהר מאוד לשלוח למוח אותות של אופטימיות, הרי אני תמיד מוציא את הטוב מהכל ומכולם, לפחות משתדל.
ואז את יצאת מהחמל לכיון המגורי בנות, הלכת זריז כדי לא להירטב. זה היה מבט דיי חפוז, כי בכל זאת למה שמישהו ישב בגשם בחמש בבוקר?? והיו לך עיניים כאלה טובות, כאלה יפות וידעתי כבר מאותו הרגע שלא תוכלי לתת לי את מה שאני צריך.
מה שאני רוצה.
מה שאני חושק בו.
נשברתי, ולא בצדק.