אירועים אחרונים בחיי גרמו לי להבין שעד כה בכמעט 42 שנה של התקיימות התנהלתי על ציר מלחמתי בין הפסד לניצחון.
או שאני תוקף ומנצח את האוייב או שאני מאפשר לאחרים לתקוף אותי באופן פאסיבי ומפסיד.
לא הכרתי אופציות אחרות וגם אם נתקלתי באחת שייכתי אותה לזה או לזה (סביר להניח שלהפסד כי כל דבר שהוא לא אני מקבל את מה שאני רוצה היה נחשב הפסד מבחינתי).
כדי לרדת מהנדנדה הדפוקה הזאת אני צריך אופציה שלישית, אני צריך פרוטוקול חדש ושאלוהים יעזור לי אני לא מצליח להבין מה לעשות, אין לי את הכלים כי מעולם לא למדתי, לא חשבתי על זה מעולם עד כה.
ברגעים כאלו אני נוטה לחשוב אולי פשוט ככה אני, ככה המוח שלי עובד...
המדע לצידי 😜 כי לפי אחת התיאוריות המובילות כיום יש קשר הדוק בין התנהגויות "פרו-אגרסיביות" לגנטיקה ואף לאפיגנטיקה (השתקת והפעלת גנים קיימים).
אחד הגנים המיוחסים להתנהגות אלימה הוא "גן הלוחם" (The Warrior Gene). הגן הזה קיים בתפוצה רחבה באזורים מוכי אלימות, כמו רצועת עזה, גואטמלה, קולומביה ושכונות מסוימת בארה"ב. מדובר בגרסה של הגן MAOA, המייצרת מעט מדי מהאנזים MAO-A. הדבר מוביל למינונים גבוהים מדי של כמה מהמוליכים העצביים במוח לרבות סרוטונין, מה שעלול לגרום להתנהגות אלימה.
אגב לא במפתיע "גן הלוחם" מופיע בעיקר אצל גברים, כי הוא נישא על כרומוזום איקס. מכיוון שלנשים יש שני כרומוזום איקס, הן פחות רגישות אליו.
זה יכול להסביר למה אני, בניגוד לכולם, לא מבין או לפחות מתקשה בהתמודדות מול תסכול ומה שאני מפרש כתוקפנות.
אני פשוט אצטרך לעבוד על השלב ההתפתחותי הזה יותר בגדילה האנושית שלי. עזרה בלימוד החומר תוערך 🙂
זיינתי את השכל די נראה לי 😜
