אמצע הלילה, חצר בי"ח חשוכה, חצי ירח תלוי מעליי ויש לי 20 דקות למרחץ דמעות הזה.
מתחפרת בתוך קיר השפריץ, אני בוכה בוכה בוכה
בוכה את השעה והמקום ואת הנסיבות ואת הרצף שלהן ואת ההרס שהן זרעו בתוכי
ואת כל מה שהיה לנו
ואת כל מה שכבר לא יהיה
ואת כל הירחים שהיו לנו בשנים האלו
ואת כל השמשות שנראה בנפרד
ולא יהיה למי
ולא יהיה בשביל מה
ואני בוכה את נהמת ה MRI
ואת הצליל הבלתי נסבל של נקישות הקביים שלו על רצפת מסדרונות ביהח
ואת קווי המתאר של החזה שלך והזרועות שהנפש שלי כמהה אליהן עד שתיכף אני אתנפץ פה
ואני בוכה את הראש שלך שבשעת לילה זו נפנה לקיר שלעולם לא אביט בו ואת הדאגה שאופפת אותך עכשיו ומכבידה על הנשימה שלך
ןאני בוכה עליי ועל התלישה והקריעה בבשר ועל זה שזה כבר קצת יותר מדי אפילו בשבילי, ממילא לא הייתי בטוב בכלל שזה קרה ולמי בכלל אכפת ממני. אני אף פעם לא זו שדואגים לה.
נו, בכי
ומה
הירח לא זז
הMRI שואג
ואני עדיין זו שלוקחת- מביאה- אוספת- נוהגת- מנווטת- מחזיקה
ועוד שניה
אני מתרסקת פה
על מרצפות האבן
מתחת לעץ הזית הזה
כי זהו
אתה מבין?
עכשיו זה כבר
אתה ומיטתך
ואני ורסיסיי
אתה בביתך ואני בביתי
מדממים דומם.
זה קצת יותר מדי
לאישה אחת
אתה יודע?
וחח, אפילו את המשפט הזה
נהמת המכונות מבליעה.
אני? אינני.