ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

במציאות חיי כרגע אין לא חסד ולא רחמים   וביוםיום שלי אין נועם ואין הפוגות.
אני משייטת בין הזירות על אוטומט רקלאלהרגיש לאלהרגיש
אני נעה במרחב דמומה ומכונפת, פועלת במכאניות כמעט חולנית 
אני
קליפה נוקשה ועניינית
וכל הבתוכו הרך התאדה, נספג, הותך.

רק קליפה,
והייתי רוצה להגיד שהיא תיכף תיכף תיסדק, עוד גרם אחד נוסף, עוד תל אחד לצלוח
ואתבקע (ואתה אפילו לא תשמע את הפיצוח).
כמה הייתי רוצה את הפריווילגיה הקטנה והבודדת הזו
אך היא איננה אפשרית.
לא לי. 

מוקדם בבוקר של יום ראשון אני מכתפת תרמיל על כתף עצובה ושקטה מדי ויוצאת כבכל יום בימים האלו לזרוע העמדת פנים ולנטוע מסכות ולחרוש הֵנה והֵנה שיחות שאין בהם גרגר אחד אמיתי.
אני עייפה וריקה ויש לי רק חול בגרון ובעיניים כל הזמן
ואת האוזניים אוטמות ארבע מילים שנותרו חקוקות: לא נהיה עוד. לעולם.
ואיני שומעת עוד דבר
מלבדן

וחודש אפרפר נוגה משתלח בי ומשלח רמזי עצבות שלא היתה כמוה

שבוע, ועוד שבוע
וזה שבא כעת קשוח ומכאיב

ולפניי
רק מדבריות גדולים
וצחיחים
לחצות.

כתף דקה, מדבר אינסוף, תנועות מכאניות, קליפה, סדק רוחבי, ביקוע מושהה, ריק גדול
וידיעת האין המוחלט
שהיא החושך על פני
תהום.

_{תן לי דקה לשכוח
תן לי דקה לנשום
לא נותר בי כוח
להבין היום}