עשיתי הרבה כדי להיות מסטולה, כדי לא להרגיש כלום.
היה חורף אחד קשה במיוחד.
הייתי מסיימת לעבוד במועדון כחשפנית בשעה 3 בלילה. ויוצאת לחפש היכן לשתות ולהשיג סמים. עוברת מפאב לפאב, ממועדון למועדון, העיקר למצא איך לשכוח איך להפסיק להרגיש את כל הכאב.
מוצאת בחור.. גבר.. קבוצה.. ולא משנה מה הייתי צריכה לעשות.. לשכב איתם.. לתת כסף.. לקבל בתחת.. מה שירצו.. רק שיתנו לי סמים. לא היה לי אכפת. הייתי גוש בשר מהלך...
כמובן שהייתי בבוקר מסיימת את ה"ישיבה"
ומחפשת לאן ללכת כי לא נשאר לי שקל.
בדרך כלל הייתי הולכת לים. ואם היה לי מזל מי שהייתי איתו בלילה רצה שאשאר.
במועדון החשפנות יש מקלחות ובלוקר היה לי מספיק בגדים אז שהייתי מגיעה לעבודה הייתי מתקלחת.
בקושי הייתי אוכלת. אולי במזל היה נשאר לי כסף.. ושכל.. כדי לקנות משהו לאכול. וכשלא היה.. הייתי אוכלת מפחי זבל.. בתל אביב זורקים מלא אוכל טוב.. נכון זה נוראי.. היום אני יודעת.. אבל אז לא הבנתי. לא ראיתי.
בימים שלא הייתי מוצאת לאן ללכת, עם מי להסתמם, הייתי ישנה על ספסל ברחוב נידח, או מדי פעם לוקחת חדר לכמה שעות.. כאלו שיש ברחוב אלנבי.. למקלחת חמה ושינה טובה.
ניסיתי להשכיר דירה.. אבל אף פעם לא היה לי כסף לשכירות ומצאתי את עצמי בלי בית. ככה זה שהסמים יותר חשובים מהכל.
אני זוכרת לילה אחד קשה. לא מצאתי לאן ללכת. וירד גשם. לא נשאר לי כסף.. כי הוצאתי הכל על אלכוהול וחגיגת.. כדורים שקניתי בקיוסק כתחליף לקריסטל.. תחליף זול ומעפן. אבל לא נשאר לי כסף.. אז יאלה למצא ספסל.. בדרום תל אביב ברחוב קטן.. בגשם... מתכסה במעיל ומנסה לישון.. השיניים נקשו לי כל כך חזק כי היה לי קר ולא הצלחתי לישון.. והאמת.. שלא היה לי אכפת.. מה שעבר לי בראש זה רק למות. שמישהו ימצא אותי וירצח אותי.. או שאמות מדלקת ריאות.. או מרעב.. או ממנת יתר.. משהו!
הכאב היה גדול מדי. ונמאס לי. נמאס לי להרגיש, לנסות, לא מצאתי טעם. אבל הייתי פחדנית.. וכן.. ניסיתי להתאבד.. אבל הפחד גרם לי לא ללכת עד הסוף..
זוכרת שמצאתי את עצמי יום אחד בבנימינה כדי לעשות הרואין.. כן.. גם לשם הגעתי..אחרי יומיים.. רציתי לחזור.. ולא היה לי עם מי לדבר..כולם היו שפוכים. הלכתי ברגל.. תפסתי טרמפ. הכל מעורפל . הייתי כל כך מסוממת שלא שמתי לב לסכנה.. . לא הבנתי את הסכנה שאני נכנסת אליה. אבל אמר שנוסע לתל אביב. אז עליתי לרכב . נרדמתי.. או התעלפתי.. לא בטוחה. שקמתי שמתי לב שאנחנו לא על הכביש הראשי. שאלתי אותו לאן נוסעים, ואמר שהוא צריך לעשות עצירה בכפר שלו , אז שמתי לב שהוא ערבי. ביקשתי ממנו לעצור בצד ואז הוא נעל את הדלתות. הפחד היה משתק . צרחתי ובעטתי . בסוף עצר בצד.. רצתי שעתיים עד שהגעתי לכביש המהיר. הלב שלי דפק כל כך מהר שהייתי בטוחה שאני הולכת למות. נסעתי הביתה ושם זה נגמר.
נראה לכם שזה עצר אותי?? ממש לא. יום למחרת.. שוב מחפשת היכן לשים ראש.. יותר נכון.. היכן לדפוק את הראש.. כדי שהלב לא ירגיש.
מה לא עשיתי.. היכן לא הייתי. כדי שלא יכאב, כדי לא להרגיש, כדי לא לחיות.