שדה פרחים

לילה אחרון לבד כאן. אולי בגלל זה אני לא רוצה ללכת לישון. מחר היא באה למרכז מדיטציה שהייתי בו לבד ב8 ימים האחרונים. היא נזקקת עכשיו לאהבה ולפניה דרך ארוכה, נתתי לה את האהבה שהייתה לי לתת לה כרגע. בשלב מסוים זה לא הספיק. נכון, זה כואב להזדקק לאהבה ומי שמולך לא יכול לתת לך אותה. אף פעם לא הייתי כאן בזוג, אני לא יודעת איך זה יהיה. פוחדת על הלבד שלי שכבר לא יהיה לבד, הבקתה הקטנה הזאת שהייתי בה עם עצמי. פוחדת על הביחד, לא יודעת על מה אני פוחדת עליו, דווקא יותר בא לי לבד כרגע מאשר ביחד. היוצרות מתחילות להתהפך ואני מוצאת שוב את המרחק שלי. חשבתי שזה מה שרציתי, לא להיות תלויה, אבל זה לא משמח אותי. אני רוצה להיות תלויה, רוצה להזדקק, ושיהיה שם מישהו שיהיה יציב ואיתן. אין לדעת מה יהיה בשבועיים הקרובים. כרגע מרגישה מאד רחוקה רגשית, אבל גם יש בי שמחה והקלה לראות אותה מחר בצהריים. וגם רצון לעשות מלא דברים לפני שהיא באה, ללכת לשחות בים, לעשות מדיטציה או שתיים, לסדר את הבקתה, לעשות יוגה, שיחת עבודה. אצטרך לוותר על לא מעט דברים כאן. עצובה על הלבד שלי שהגיע לקיצו. קצת רוצה שתלך לישון באיזה אוהל ותשאיר אותי לבד בבקתה שלי. לול. אולי זה יקרה. פוחדת גם על רצון בביחד שהיא לא תוכל לספק, למרות שכרגע הכוח נמצא אצלי. לי יש רוטינה וקצת חברים פה, ואני טובה מאד בלהיות לבד במרכז מדיטציה, מאחוריי רפרטואר של כמעט שלושה חודשים. אבל להיות בחיכוך ומרחק עם בתזוג במרכז מדיטציה, זה עוד לא קרה לי. רק פרידה כואבת מאד לול. טוב אף אחד לא אמר שיהיה פה חיכוך ומרחק, אולי משהו כאן יאפשר לנו לדבר סופסוף ולהשלים את הפער הזה של השבוע וחצי האחרון שהיינו חרא. היא אמרה שאם אני אפרד ממנה כאן היא תכעס עלי מאד. האמת היא שכל מה שאני חושבת עליו בשבוע וחצי האחרונים הוא פרידה. ברור לי שהמקום הזה יעשה לנו משהו, ישנה משהו, כזה הוא. אינטנסיבי ומטלטל ומאיץ תהליכים. בשבוע האחרון כל כך הרבה רגעים התפללתי כבר לכוחות ואומץ להיפרד, אז לראות אותה מחר בידיעה שהיא באה לשבוע או שבועיים בו נהיה יחד זאת תחושה מוזרה. ההבנה שהיא מבחינתה עדיין בזוגיות שהיא רוצה להיות בה, עדיין חלק מזוג, ואני לא הרגשתי חלק מזוג לרגע בשבועיים האחרונים. ההבנה כמה היא בעצם נזקקת אבל לא מסוגלת להרגיש או להראות את זה, וזה יוצא לה בדרכים שזה יוצא לה (כמו שזה יוצא לי בדרכים שזה יוצא לי). חוסר רצון להיות במקום הזה יותר, המתחבא, הנוטר, המסתגר. לאט לאט אני מתעייפת. זוכרת שמה שלא יהיה יהיה בסדר. אין טוב או רע, יש את מה שקורה. ואני אעשה את מה שאעשה לפני שהיא תבוא ויהיה בסדר גם אם לא יהיה מושלם. שחיתי וטיפסתי והלכתי כל יום בשלושת הימים האחרונים וזה היה לי נעים, הרגשתי את הגוף שלי חזקה. מקווה שאצליח גם מחר. נצטרך לדבר על תיאום ציפיות בין כל שאר השיחות שאנחנו צריכות לנהל, סביב צרכים ורצונות והתנהלות של הלבד ביחד. מה קורה אם אני רוצה לים והיא לא. לא יודעת אם אני בכלל רוצה להתנהל כחלק מזוג, כשאני לא מרגישה זוג. הנטייה והרצון שלי להתחשב בבת הזוג שלי, בדיסוננס עם התחושה שאני לא מרגישה בזוגיות בכלל, ולא מרגישה שנותנים לי קמצוץ ממה שאני נותנת. אולי אני מגזימה, דווקא בזמן האחרון אני מרגישה אותה יותר נותנת, רק עד לנסיעה הזאת שאני עשיתי דברים כדי להרחיק אותה. טוב אולי פיפי אחרון ולנסות לישון

קצת בודדה

קשה לי להיות איתי בתוך זה

וסת כואבת, גוף בחרדה, קשה למצוא מנוחה בתוך זה

אלך לאכול אגוזים ופירות יבשים

אני האמא ארזתי לי הילדה

אני נעלבת שהיא לא באה אלי

אז אני באה אליה

ואז אני נעלבת שהיא לא באה אלי קודם

היא אומרת שאין לה הזדמנות להתקרב כי אני כל הזמן מתקרבת ומתקרבת, אין מספיק מקום בשביל לעשות צעד

אבל לי זה כל הזמן רחוק

האמת היא פשוטה, אני רוצה יותר ממה שהיא רוצה, יותר ממה שיש לה לתת

וזהו זה

בלי כעס או תחושות אשמה, זאת פשוט האמת

ועדיין אני נעלבת כל הזמן

ובכלל, זה פשוט עצוב

אני יודעת ששנים אני אומרת שאהבה זה לא מספיק

אבל השנה הגיעה העדות החזקה ביותר

יש לומר שאני יומיים במרכז מדיטציה שהייתי בו לפני שלוש שנים ונעים לי מאד ואני רגועה הרבה יותר

זה פשוט הלילות קשים יותר, בודדים יותר

מחכה שהרכבת לנתבג תתחיל לזוז. הייתה פגישה טובה עם הפסיכולוגית בעצם. בכיתי בה הרבה אבל היא עזרה לי לחזור לעצמי שזאת הסיבה שסימסתי לה אתמול ב11 בלילה ושאלתי אם יש לה זמן היום, אחרי כמעט חודש וחצי שלא התראינו. הרגשתי שאני מאבדת את עצמי, שאני צריכה להצדיק את עצמי כל הזמן, שאף אחד לא בעדי, לא רואה שקשה לי ושאני לא מנסה להרע. גם אני לא הבטתי בעיניים טובות. וידעתי שאם יש משהו שאפשר לסמוך עליו עם הפסיכולוגית שלי זה שהיא תהיה בעדי, וכך היה. היא אמרה שהיא חושבת שאני צריכה לנסות להניח בצד כמה שאפשר את הבתזוג בשבוע הזה ולהתרכז בי, בקשר שלי עם עצמי, במה אני רוצה ומרגישה. כל הזוגיות היא מנסה לומר לי את זה, אבל טיסות לחול הן דבר מזוקק. מאורע מיוחד. כל כך הרבה משאבים מושקעים בזה. מסע של 15 שעות ליעד, כסף של חודש של קריעת תחת בעבודה.

בזמן האחרון אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי. שיש איזו יריעת פרספקט עכורה ביני לבין עצמי ואין לי גישה אלי. אתמול בטיפול אמרתי את זה ובכיתי. הרגשתי שזה בגלל שאני מרגישה כל הזמן לא בסדר, זאת נקודת ברירת המחדל שלי אבל בקשר אני מרגישה את זה ממש חזק. שהתגובות שלי אליה לא בסדר, שההתגוננות שלי לא בסדר, שהכעס לא בסדר. שהקושי שלי להיות פגיעה לא בסדר. אז איך אני יכולה להיות בעדי אם אני לא בסדר? מי שלא בסדר צריך להיענש, ככה מלמדים בתרבות הזאת. ואז הילדה הקטנה הפגועה נשארת לבד בפינה כועסת ופגועה כי אף אחד לא בעדה.

הבאתי 4 סקצ'בוקים שונים. אחד מחברת כתיבה, אחד ספרון קטן שאני עושה בו שרבוטים, אחד ספרון מוארך שאני אוהבת לצייר בו טבע, ועוד סקצ'בוק a5 שאמרתי ננסה לצייר בו גם דברים יותר גדולים כי השרבוטים שלי תמיד על ניירות קטנים. הבאתי גם רקמה עם 2 מחטים ומספרי חוטים, יש מצב שיחרימו לי את זה בשדה אבל נתפלל לטוב. הבאתי 2 ספרי קריאה, אחד פילוסופי פואטי בשם 'הפואטיקה של החלל", שאני מנסה לקרוא כבר הרבה זמן, ועכשיו הרגיש כמו הרגע הנכון, ועוד אחד בשם "לא סוף העולם" על תיבת נוח מנקודת מבט נשית, אמור להיות קליל וחשבתי שיתאים בדיוק לעניין הגובר שלי באפוקליפסה. הבאתי גם ספר שירה אחד, שיהיה, הוא דק. הבאתי כמות נשנושים למשפחה קטנה, 3 סנדביצים עם מקושקשת טופו וגבינה שווה, שקית מלאה אגוזים וגרעינים, שקית מלאה פירות יבשים (לפני שיצאתי הוצאתי חצי כי הגזמתי, הכמות שנשארה עדיין מוגזמת), עגבניות שרי, ענבים, שוקולדים. דברים נחמדים. אני מרגישה שמדגדג לי הפואטי יצירתי, על כן כל דברי היצירה, חשבתי שזאת תהיה הזדמנות טובה להתמסר אליהם. כל האוכל גורם לי להרגיש נחמד, אני משערת שישאר כחצי בסוף המסע הזה, אבל לא נורא. אה הבאתי גם קצת ליצ'י שנשאר לי. 

הרכבת יצאה לנתבג ותכף אני אהיה שם. יש תחושה חזקה של לבד, בתקופה שאני חושקת בביחד. אני חושבת שיהיה נחמד לכתוב לי כוונות למסע הזה, של השלושה שבועות, בגלל שאני באופן כללי לא מרגישה כל כך מחוברת לכלום. גם שנה שעברה כשטסתי לשלושה שבועות בפורטוגל הרגשתי שאני לא מחוברת לכלום, שאני בקושי מרגישה משהו. הצלחתי למצוא שם עדיין רגעים יפים, ליקטתי אותם. אולי אמצא לי רגע לכתוב כוונות למסע מתישהו. חושבת שזה יהיה קשור בלהיות איתי. להיות איתי.

אה הבאתי גם תהילים. התהליך שלי בלימודים השנה הוביל אותי לקרוא הרבה תהילים ולחקור פסוקים מסוימים, וביקשתי מאשתו הדתייה של אבא שלי שתיתן לי ספרון תהילים באיזה שלב. הוא בגודל מושלם ואני אוהבת אותו, אפילו שלא יצא לי לקרוא בו הרבה, רק באינטרנט. חשבתי שבתקופה הזאת יהיה לא רע לקחת איתי ספרון תהילים.

נזכרת ברגע שכתבתי כאן שנה שעברה כשהייתי בפורטוגל, באוהל בגשם, ועל האדישות שהרגשתי, אבל כמה נעים היה להיות מוקפת בטבע. בעצם שכחתי שאני הולכת בקרוב מאד להיות מוקפת בטבע. מצפה לזה.

מי ייתן והמסע הזה הלילה יהיה קל ואצליח גם לנוח בו לפרקים. אינשאללה 

למה אני בוכה ככה ביום של הטיסה

מתי כבר אני אקבל וסת

דחוף

לפחות זה מרגיש שזה מקרב אותי אלי הרבה יותר

סיימתי פגישה עם הפסיכולוגית והיא הציעה לי להיות איתי עכשיו, להיות בעדי

סיימתי והבתזוג כתבה לי הודעות וניסתה להתקרב כשעכשיו אנחנו ברע והיא עומדת להמריא, לא יכולתי להיות פתוחה לזה אז בילפתי ורק רציתי להיות לבד, אבל גם אני רוצה שיהיו קרובים אלי

זה בסדר אני מבינה

ארגונים אחרונים ואז לרכבת עוד שעתיים

רק תנו לי לצאת מכאן זה מה שעובר לי בראש

למרות ששם יהפוך לכאן חדש

ובכל זאת

אני עייפה, כל כך עייפה, מרגישה שאיבדתי את עצמי, מרגישה שאין בי להלחם יותר על כלום

מחר יום חדש, עכשיו אני חושבת, אין בי להיות פגיעה, להתקרב, לא שהיא מעודדת התקרבות

אני פשוט עייפה מלחתוך חתיכות ממני כדי להתאים לצורה הזאת שלא קשורה אלי

ובכל זאת

מחר יום חדש

יש דברים לעשות

לשטוף את החדר, להחליף מצעים, להזמין סים, ביטוח בריאות, כסף, טקסי, לפנות מקום בארון לסבלט

סך הכל לא נורא

כתבתי לפסיכולוגית שלי שלא ראיתי חודש אם היא יכולה להיפגש מחר

חם לי בכל הגוף ואני מתפללת שאני לא נהיית חולה

מחר יום חדש ואני אטוס בסופו כשכל מה שבא לי זה בית, כששום דבר לא מרגיש כמו בית

בסוף זה כנראה לא הוגן, כי לא נשאר לי הרבה כוח או רצון לנסות, ואני עדיין נשארת. עכשיו לקראת הטיסה כל מה שאני חושבת עליו זה כמה שבא לי שזה יסתיים. פרידה שנייה באותו מקום אזוטרי בחול? אין לדעת מה העתיד צופן. אני קהה ורוצה להדוף אותך ממני. חם לי בכל הגוף והפנים. יש לא מעט דברים שנשארו לי למחר לעשות והטיסה היא מחר. זה בסדר כי אני מצליחה לעשות דברים רק ברגע האחרון. החשש העיקרי שלי הוא שאני אבלה שבוע לבד ורק אהיה בחרדה ממנה כל הזמן. כל כך כמהה לזמן לבד עם עצמי בלעדיה ובלי אף אחד שאני מכירה. יש לי רצון להעניש אותה ולהתרחק ממנה כמו שהיא התרחקה ממני ושתלך להזדיין, אבל הטקטיקה הזאת לא עובדת איתה, היא יודעת לשלוח אותי להזדיין יותר טוב ממני. הטקטיקה של לאט לאט להוריד את האכפתיות והאמפתיה שלי כלפיה עד שלא יישאר עוד שום רצון להיות איתה בקשר, היא כן עובדת. עכשיו בטיפול היא אמרה שזה לא מי שהיא, להראות שהיא זקוקה לאנשים, שהיא בקושי מסוגלת להכיל בתוכה את התחושה שהיא זקוקה לי אז היא בטח שלא מתכוונת לדבר על זה. אני לא הולכת להיות בקשר עם בנאדם שגאה מדי להראות שהוא זקוק לי. הטקטיקה של לאט לאט פחות להזדקק לה היא זו שגם בסוף תאפשר לה להזדקק לי. היא צריכה שלא יצטרכו ממנה כלום ורק אז היא תוכל לתת. לזה אני אומרת, לא כך תראה מערכת היחסים שלי, לא אשאר במקום כזה.

אפשר לראות שאני בקצה כשדברים מאד קטנים גורמים לי פשוט לרצות לעזוב

אולי זה תוגת שישי פלוס טרום וסת. תחושות שהגוף שלי כושל ולא בשליטתי, אכזבה ממנו ומעצמי. משימות שרציתי לבצע לפני הטיסה ולא הספקתי. תמיד זה נופל שם, בתחושות כישלון סביב חוסר פרודוקטיביות. קניתי נעליים שסופסוף היו לי נוחות, הלכתי איתן 40 דק לפני 4 שעות ועדיין כואבות לי הברכיים. קבעתי תור למומחה כף רגל לכשאחזור מחול ונראה שאין ברירה אלא להתמודד עם כפות הרגליים שלי ולהפסיק להתעלם מהעובדה שהן כואבות כל הזמן ואף נעל לא טובה לי. דברים שבטווח הרחוק יהיו בסדר, יפתרו. אני טסה עוד כמה ימים לשלושה שבועות בגן עדן פרקטקלי, אבל בגלל שאני הולכת להוציא יותר כסף משתכננתי אני מרגישה כישלון, מטומטמת. הקול של אבא שלי, למרות שכשאמרתי לו והוא אמר או אה הוא פשוט אמר שיעביר לי כסף, אבל זה תמיד מגיע עם שיפוטיות. חופשה שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן ולא מצליחה להרגיש שהיא מגיעה לי. שחררתי מלנסות להתחבר לעצמי, להקל על עצמי, להיות רכה. מרגישה שהיחסים ביני לבין עצמי הם כמו היחסים של סבא וסבתא שלי לפני שהיא מתה, דיפלומטיים, מכורח המציאות, ממשיכים להתקיים פשוט כי הם כבר קיימים כל כך הרבה זמן, אבל אין רגשות של חום או חיבה. מרגישה כל הזמן מטומטמת וכל הזמן כישלון, לא מצליחה לשחרר טעויות קטנות, אפילו שרובן לא טעויות. מרגישה בודדה. עצבות ליל שישי בעיר שהופכת לעיר רפאים בשישי. קניתי מחברת כתיבה חדשה לקראת הטיסה והיא מרגשת אותי. חזרתי לחשוב על נושאים שקשורים באפוקליפסה בהתייחס לפרויקט הגמר שלי שנה שעברה. בימים האחרונים יחד עם העצבות מגיע גם רצון ליצור, אבל יש איזה מחסום בדרך לשם. קוראת מאמר שמנתח את התופעה הספרותית של יצירות פוסט אפוקליפטיות. חושבת על המורה שלי שאמרה שאני צריכה לחקור נושא לעומקו לפני שאני מרשה לעצמי להתחיל לגעת בו. כמהה להשראה שתצית בי אש, שתזרים נהר של מילים ממני. אולי אני אחפש אפוקליפסה בפינטרסט. רוצה רכות וחום ואהבה אבל לא חושבת שהייתי יכולה בכלל לקבל אותן אלי אם היו מגיעים. לא יודעת אם יש רצפטורים כרגע. עוד סיבה להרגיש כמו כישלון.

הימים האלה עמוסים רגשית. קבלת החלטות לא הופכת קלה יותר, אולי קצת. הצפה חושית ועומס על הגוף שלי, והלב אני לא בטוחה מה איתו. מרגישה שהפסקתי להישען החוצה כמו שנשענתי, כמו שקיוויתי להישען וניסיתי. בינינו יותר טוב, אבל כמה ימים יחד שהיו מלאים באפס אנד דאונס התישו אותי. אני שמחה להיות בבית שלי ואני רוצה להיות כאן לבד. בקושי ישלי חשק לאנשים. יש דברים רבים שעוד צריך לעשות לפני הטיסה ביום שני ואני מתחילה להיות משותקת מחרדה. עוד דברים שמציפים לי את החושים, נעליים ומשקפיים שלא מצאתי, ושניהם הסיוט של הסיוטים לחפש. אני שמחה להיות רחוקה ממנה, היה לי יותר מדי, הריבים, ואז לתמוך בה כי סבתא שלה הייתה בבי"ח. כשאני הייתי צריכה תמיכה כשהלכנו לחפש לי נעליים, אירוע מורכב רגשית ופיזית, והיא רבה איתי כשהגענו ואז לא הייתה בנאדם כל הזמן שחיפשנו, ובסוף אני הייתי צריכה לתמוך בה. קשה לי לסמוך על זה שכשאני אצטרך אותה היא תהיה שם. כל כך הרבה פעמים היא הבהירה לי שהיא לא תהיה שם. אולי היו פעמים שהיא גם הבהירה לי שכן? אולי. בכל אופן, לא הכל קשור אליה. הטיסה, זה אמור להיות מרגש, אבל עכשיו אני מותשת. אין לי כוח לחשוב על אוכל לסופש, על נעליים, נתפס לי הגב. אני אחיה בלי נעליים ותחתונים שרציתי לקנות לפני הטיסה, למרות שהנעליים שלי הרוסות לגמרי וכואבת לי בכפות הרגליים, וגם סנדלים וכפכפים אין לי. המחשבה על כל זה עושה לי חרדה. צריכה לצמצם ולעשות תוכנית פעולה להיום. אולי להתחיל מלקום מהמיטה ולעשות יוגה. התחושה שאני צריכה תמיכה ואין לי אותה מעייפת אותי. עדיין מרגישה שאני מחזיקה את הקשר שלנו, אבל פחות. התחושה שאני תמיד צריכה לבוא אליה ולעשות את הצעדים מעבר לקו האמצע אחרת לא יבואו אלי.