שדה פרחים

אמצע נובמבר וכבר קפוא בביתי

מתאבלת על ההסקה שהייתה לנו בשני החורפים הקודמים

היום ביליתי שעה וחצי בבית של אספן ספרים ורכשתי אני לא יודעת כמה ספרים

גיליתי נקודות אקופונקטורה ללחוץ בשביל הבטן והגב

עכשיו אני שותה תה לפני השינה, אני רקחתי תיון, טולסי קמומיל מליסה ורדים

החלטתי לוותר על כמה קורסים למרות הקושי, ובעזרת השם תכף יהיה לי יותר זמן לעצמי ולאמנות, יותר מרחב ומרווח להיות ולנשום בו, אמן

שמחה שעם השנים נהיית בי גמישות, כמו לאפשר לעצמי ללכת לישון מאוחר יותר כי חזרתי מאוחר הביתה, זה לא מעט

מקווה שמחר אקבל וסת, לא יודעת אם לישון עם מגבת תחתיי, אין לי ממש כוח

העייפות מכריעה לטובה

מצפה לקרוא את כל המיליון ספרים שמצפים לי

הראשון מביניהם - המחברת הגדולה

שיש לי חברות ממש טובות

וכבר יומיים אני מתפרקת בבכי כל כמה זמן והן מחבקות ותומכות ומקשיבות לי

ומזכירות לי שאני בנאדם טוב

אני רוצה לאט לאט לנתק את עצמי אנרגטית מהסיטואציה הזאת וממנה

ולחזק את עצמי

ולהרגיש טוב עם עצמי

ולשחרר כי היא הבהירה לי שהיא לא מסוגלת לראות אותי מעבר לכאב שלה

ואני לא יכולה להרגיש אשמה על משהו שהוא לא אשמתי אלא הדינמיקה שלנו

אני רוצה פשוט לשחרר

שמחה על הגבולות ששמתי, שאני לא מוכנה לדבר על זה מחוץ לטיפול, ואם היא לא מסוגלת לראות אותי בינתיים עדיף שלא נדבר בכלל עד אז

וזהו

אני דואגת לעצמי 

הלב שלי כואב כמו שלא כאב זמן

אני סובלת הרבה מאד

והעוף לא מפשיר

ניתוק מגיע במצבים שבהם לא בטוח להרגיש. בין אם הרגשות גדולים ומכלים, הסיטואציה בלתי ניתנת להכלה, או אין סביבה בטוחה להרגיש אותם בה.

אני לא יכולה להיות יותר פגיעה איתה. זה פשוט לא קורה. אם אנחנו נכנסות למצב קשה, אם היא לא תעשה צעד אלי, אני כבר לא אעשה צעד ראשון אליה. זה לא קשור לגאווה, זה קשור לזה שהמערכת שלי פשוט לא מרגישה בטוחה לגשת אליה כשהיא סגורה ומנוכרת. אני גם סגורה ומנוכרת והיא לא מרגישה בטוחה לגשת אלי. נוצר מצב שכל פעם שאנחנו לא בטוב אני זאת שצריכה לצאת מעצמי ולצעוד אליה. אין לי יותר את היכולת הזאת. כל דבר קטן שקורה אני פשוט נאטמת לגמרי, אם היא לא תעשה צעד לקראתי אני לא אצא מזה. והנה היומולדת שלה נהרסה. נהרסה זאת מילה כל כך גדולה. ביליתי שעות לארגן לה יומולדת שהיא תוכל ליהנות בה, כי היא בכלל לא רצתה להזמין אף אחד או לעשות שום דבר כי חצי מהחברים שלה עזבו את הארץ. היא רצתה להמשיך להתבצר בנרטיב שכולם נטשו אותה ואין לה אף אחד. אני חושבת שהיא כל כך התכווננה אליו שהיא לא יכלה לנסות לעת מעצמה ולעשות משהו אחר. היא רצתה להרגיש נטושה ביום הולדת שלה, אז היא הרגישה נטושה גם על ידי. אפילו שהסעתי אוטו מלא בה ובחברים שלה 3 שעות. ודיברתי עם כל החברים שלה והזמנתי אותם וארגנתי את הדבר הזה וניסיתי להתחשב בכל אחד ולחצתי את עצמי. כל זה בזמן שאני חולה במקום לנוח. ועבדתי שעות שעות בלחקור על המתנות המדויקות והכנתי אותן. מבחינתה הרסתי לה את היומולדת ונטשתי אותה.

אני נמצאת בנקודה שאם היא לא תיגש אלי כשאני סגורה ונשמרת, אני לא אצא אליה. לגשת אלי יכול להיות הדבר הכי קטן. חיוך. מבט. משפט שמראה שהיא רואה אותי. אולי זה גם מה שהיא צריכה כשהיא סגורה, אני לא יודעת. אבל זה פשוט בלתי אפשרי לי. כל הטיול הזה היה פשוט סיוט. סיוט. מעבר לפלשבקים לילדות על כל הטיולים שנסגרתי וההורים שלי פשוט עשו עלי חרם וסנקציות. כל הסופש רק חשבתי על זה שיעבור מספיק זמן מהיומולדת ואני מסיימת את זה. אני לא קובעת איתה יותר תוכניות לעתיד כדי שזה יהיה יותר קל. עכשיו אני טיפה פחות נסערת ותוהה אם יש מקום ללמוד טקטיקות חדשות להתמודדות. אבל לא יודעת. נגמר לי המקום. אנחנו כנראה פשוט שתי חתיכות פאזל שצריך להפסיק לנסות לחבר אותן בכוח.

איך אני שומרת עלי

איך אני דואגת לי

אחותי הקטנה חיבקה אותי והתחלתי לבכות, הלכתי לשירותים כדי שלא תראה

מרגיש שאין מי שיראה

ואין לי מה לעשות בנוגע לזה

הלב שלי עצוב

אני לא מצליחה לקום מהמיטה

אני יודעת שאף אחד לא יבוא להקים אותי

הלוואי שהיה לי את המקום להגיד, אני רואה שמשהו עובר עלייך למרות שאת לא מדברת על זה, את רוצה לספר לי? אני אוהבת אותך, אני כאן.

אבל במקום אני הופכת קהה, אדישה, מנותקת. משום מה עכשיו עולות לי דמעות. בכלל לא רציתי לכתוב פה, הייתי מעדיפה לכתוב במחברת, אבל היא רחוקה ואני עייפה מכדי לזוז.

כשאת לא מדברת איתי ומתחמקת ממני, את ממקמת את עצמך נגדי. ככה אני מרגישה, אני לא אפסיק להרגיש ככה, בטח שלא בזמן הקרוב. ככל שזה מתארך, ככה המרחק גדל.

האמת היא שזאת פשוט המשאלה העמוקה שלי, שיראו כשאני לא בטוב ושקשה לי לתקשר על זה, ויגידו לי אני כאן, אני אוהבת אותך, זה בסדר. ואחרי תקופה כל כך ארוכה שלא קיבלתי את זה, אלא את ההפך, התחמקות המנעות ושתיקה, אין לי לתת את זה. וזה עצוב לי. אבל אין לי את זה במשאבים שלי.

אני חושבת בימים האחרונים שאני לא מבינה את החוזה בינינו. לא מבינה את המחויבות שלנו אחת כלפי השנייה. זה דבר, שנה לתוך קשר. היינו שבוע וחצי ביחד כל יום והיה ממש טוב, ועכשיו חזרנו כל אחת לעירה ולשגרתה, והן לא שזורות זו בזו. כשלא מתעניינים בי, לא מרימים אלי טלפון, לא חותרים לפגישה איתי, אני מרגישה שהמחויבות אלי לא גבוהה, ובשלב הזה אני מתאימה את עצמי. לא מתעניינת, לא חותרת לפגישה, לא יכולה להכיל כשאת רגישה ובוכה. את בכלל לא מבקשת שאכיל, בשלב הזה בצדק, כי לא הייתי יכולה להכיל. זה גורם לי לתהות באמת אם נשאר לי מה לתת כאן. קורה מה שחשדתי, ולפרקים פיללתי, שיקרה. אני לא יכולה פשוט לעזוב כי רע לי. אני הולכת ודועכת ומתנתקת, המשאבים שלי והמקום שלי להכלה דועכים, עד שיגיע כנראה מצב שברור שאין לי יותר מה לתת. לא יודעת. זה עצוב לי. אבל אני פשוט לא מרגישה שמכלילים אותי בחיים. היא אומרת שהיא עושה את זה כל הזמן, אבל כל כך הרבה דברים קטנים גורמים לי להרגיש אחרת. וזה קטן, ומרגיש לי טיפשי, ואני לא מסוגלת לשתף אותה בזה, כי אני כבר לא מרגישה שיש לי מקום לשתף ברגשות שלי. דברים כמו שהיא קראה ספרים על טאו ואירייוודה והזמינה כל מיני דברים לנסות שכתוב שם שטובים לבריאות, שזה משהו ששתינו חזק בו עכשיו, והיא לא חשבה לשאול אותי אם אני רוצה גם. או סתם עושה הזמנה מאייהרב ולא חשבה לשאול אם אני גם צריכה משהו. אני לא מצליחה להבין, אני לא חושבת שאני כל כך גרועה בתקשורת כמו שנדמה מהקשר הזה, אבל משהו בדינמיקה בינינו אני מרגישה שמוציא ממני את הצדדים הכי גרועים שלי. שומרת טינה, צרת עין, מתחשבנת, שומרת בבטן ולא מספרת כשאני נפגעת או מכווצת. וככל שהזמן עובר אני מרגישה שזה מחמיר. או שלפני כן פשוט כעסתי והבאתי אליה את זה בצורה שהיא לא יכלה להכיל בשום צורה, ועכשיו אני בהופכי של זה, שומרת בבטן בגלל התחושה שאין לה מקום בשבילי. זה כמו שהמטפלת הזוגית שהלכנו אליה אמרה, שאני מצפה לדחייה אז אני לא מנסה בכלל. וואלה, עכשיו חזרתי ללמוד וגם אין לי זמן להתעסק בדברים האלה, לחפור בנפש ובמה שאנחנו מרגישות, אין לי זמן ולא משאבים נפשיים, אז ברור שאני לא משתפת והפער בינינו מעמיק. מה שבעדיפות הכי גבוהה שלי כרגע זה להרגיש טוב, לטפל בגוף שלי, והגוף שלי קורס כשאנחנו רבות. לא יודעת. אני מרגישה שזה עצוב לי כי אני רואה איך שתינו עקשניות כאלה ומתחפרות כל אחת בעמדתה. אולי פשוט נגמר לי המקום. אולי זה פשוט לא המקום שלי, אם אני לא מוכנה לזוז מהעמדה של אני לא אעשה אלייך צעד לפני שתעשי אלי. אני פשוט לא יכולה יותר, אחרי שנה שלמה של אני עושה כל פעם את הצעד כדי לשפר בינינו את הדברים, אני לא יכולה יותר להיות זאת שכל הזמן רואה את שתינו. ואולי זה מדרדר כי זה פשוט לא במשאבים שלה לעשות את זה נקודה.

לפעמים אני מרגישה צורך עמוק לנתק את הקשרים בינינו, להפסיק להטלטל כל כך מכל תנועה. זה מרגיש מוזר, כי זה שהיא אמרה שהיא בוכה כן גרם להתעוררות של אמפתיה כלפיה, וגרם לי להיזכר מי היא כשאנחנו יחד ואוהבות, קצת. לא יודעת. להיות במרחק אחת מהשנייה ובהתנהלות שהיא ההפך ממה שגורם לי להרגיש אהובה, גורם לי להרגיש לבד ולהתרחק. בגדול מה שקורה זה שקיבלתי את המסר לא לסמוך עליה אז אני לא. ואני רוצה לדחוף לה את זה לפנים ולעשות לה דווקא, להעניש אותה על זה, שתרגיש רע, שזה מגיע לה. יש בי חלק שבאמת מרגיש שזה מגיע לה. אבל כשהיא עצובה ובוכה וממוטטת בגלל זה, אני לא מרגישה טוב. אולי אני פשוט לא רוצה להיות פה. או שצריך להכיר בזה שאני פשוט לא סומכת עליה בשום צורה עם הלב שלי. עכשיו היא אומרת שהיא פה, והיא רוצה לתקן כשאנחנו לא בטוב, אבל הפה הזה והלתקן פשוט רחוקים מאיך שאני צריכה שיהיו פה ושיתקנו. מה שנקרא טו ליטל טו לייט. זה מעלה בי כל מיני רגשות קשים ומורכבים שאני לא רוצה להרגיש עכשיו. מנגנון הניתוק נכנס ממש ואני נרדמת, בטח אלך לישון עוד רגע. אבל גם מרגישה קטנה וקצת חסרת אונים, שהייתי רוצה שיראו אותי ויחזיקו אותי, שזה משהו שאני לא כ"כ מרגישה כבר לאחרונה. אני לא יכולה להרשות לעצמי להרגיש. הייתי רוצה לומר לה את הדברים האלה, אבל אני לא יודעת בשביל מה. אולי אני צריכה להתמסר לבכי שרוצה להגיע.

כדי לא להאמין לקולות האלה שאני אדם רע ומחורבן

צורך עמוק בדיסוציאציה

כלומר כניסה ויציאה ממנה לפרקים

וגם ניסו להיפרד ממני עכשיו בהודעה אחרי שנה של קשר

לא יודעת אם ניסו זו המילה או שזה מה שהיא עשתה

מרגישה בלבול ועייפות

בישלתי מקודם לסופש שאשן בעבודה

ועשיתי קניות

וישלי אוכל ל6 ארוחות

ושתיתי תה קמומיל

קשה לי לנשום 

בימים שאני עובדת אני מרגישה מאד בודדה. אני מבלה 8 שעות מול מסך, בלי אנשים שאני מיודדת איתם, ונוסעת להורים להסתגר בחדר שלי לעוד בידוד ומסכים. בסופשים כאלה, כשאני עובדת שישי שבת, במיוחד בהם אני לא עושה שום דבר חוץ מזה, אני מרגישה עוד יותר בודדה. כבר לא נשארו לי כמעט חברות באזור, יש בעיקר את בת הזוג, וכשהיא בחול כמו שהיא הייתה שלושת רבעי מהקיץ אין לי הרבה מה לעשות. היום עבדתי ועכשיו אני מחכה לאוטובוס לאמא, ומחר אני אעבוד ואשאר לישון בעבודה כי כיפור. 36 שעות של מסכים? יתכן. כאילו חוץ משינה.

לפני כמה ימים ביקשתי ספייס של כמה ימים, אחרי שכל אינטראקציה שלנו היא ריב ואין שום דרך להשתקם מזה או לנוח ולי נגמר כל המקום. אתמול דיברנו להתעדכן, והייתי עייפה והיא הייתה רגישה ואז זה הדרדר שוב לריב שנגמר בקור מצידה. אמרנו שנדבר שוב בראשון. בבוקר כתבתי לה שאני מצטערת שהייתי חסרת סבלנות ושאני אוהבת אותה, היא כתבה לי תהני בסופש. הסיבה שרציתי להאריך את הנתק עד יום ראשון היא כי בסופשים שאני עובדת אני נוטה להיות רגישה יותר, כלומר נזקקת יותר לאהבה ואישורים, וזה משהו שהיא פשוט לא מסוגלת לתת לי כבר תקופה. חושבת שהיו יותר ימים שהתייפחתי בעבודה בסופש מאשר לא. אז חשבתי שיהיה טוב לקחת את הימים האלה ולנסות לעשות לי סופ"ש שקט, אני המחשב והרקמה. מילא שאני רוקמת לה מתנה. אבל זה יושב עלי, שהשיחה האחרונה בינינו נגמרה ברע. אני מרגישה רע, אולי אשמה. יש גם מרכיב שדואג לה, כי היא נפגעה, וגם כי היא בתקופה ממש גרועה, והיא כתבה לי שהיא מרגישה ננטשת ובודדה אפילו שהיא יודעת שזה בסדר שלקחתי ספייס. הקטע הוא, ואמרתי את זה, שאני לא מצליחה לקחת ספייס ולקחת את המרחב שלי לנוח אם אנחנו ברע. זה רק מכניס אותי לחרדה. או, למשל, לניתוק עכשיו, עם תיבול של חרדה. אין לי מה להאשים אותה, היא נפגעה, היא מרגישה רע ואני לא תומכת בה, ואני באמת לא מצליחה לתמוך בה, זאת אחת הסיבות שלקחתי ספייס. אמרתי לה לפני חודשיים, אם את תהיי חודש באירופה בלעדיי אני לא רוצה להיות ביחד, אני לא אתמודד עם זה טוב. וזה מה שקרה, לא התמודדתי עם זה טוב. בכל אופן. עכשיו אני מתחילה להרגיש את הרגישות של עצמי. זאת בטח לא סיבה טובה לפנות אליה. אין לה יכולה לתת משהו כשהיא נזקקת. באופן כללי היכולת שלה לתת ולתמוך מאד מוגבלת, אני מרגישה שזה מה שאני מנסה להרגיל את עצמי, להפסיק להסתמך עליה, להפסיק לנסות לפנות אליה בזמן שאני צריכה תמיכה. זה עצוב. מה נעשה. אני רוצה לפנות אליה כדי לראות איך היא ולתת לה מקום, כדי שנהיה בסדר, כדי שהיא לא תכעס עלי. המניע הוא בעיקרו אנוכי. ככל שאנחנו רחוקות יותר אני בעיקר רוצה להתרחק עוד, אבל זה גם משהו שמוכר לי. תודה לאל שזה סופסוף משהו שמוכר לי, במקום החרדה שלופתת אותי כל פעם שהיא לוקחת ממני מרחק. לדבר איתה עכשיו יהיה פשוט להמשיך לשמר את הלופ הזה, שבו אני נזקקת ופונה אליה ואין לה יכולת לתמוך בי. יש בי את הקול שאומר, אבל אולי אני לא נותנת לה את הצ'אנס הראוי, אני לא פונה אליה בצורה שהיא מסוגלת להכיל. וול, אני פונה אליה כאדם במצוקה, ואין לי איך לרכך את זה. אין לי כוח להמשיך להתעסק בזה. אני רוצה לקחת את המרחק שלי ולא להרגיש שאני אדם רע בגלל זה, שאני נוטשת אותה. אמרתי לה מיליון דברי אהבה, זה שבתוך זה גם שלחתי כמה הודעות קרות, או הייתי קצת חסרת סבלנות אחרי יום של 9 שעות בלימודים, לא אומר שאני בנאדם רע. העניין הוא לשכנע אותי בזה, בזה שזכותי לקחת את הספייס שאני זקוקה לו, גם אם היא לא בטוב.

היום חשבתי על זה שאני לא מרגישה "אנחנו". שנלחמתי מאד הרבה זמן כדי להרגיש ככה, ועכשיו יותר מתמיד אני לא מרגישה אנחנו. והאני שאני מנסה לדאוג שיהיה לי טוב. אולי כל הזמן אני צריכה להחזיר את הפוקוס שלי לשם, ללדאוג לעצמי. זה שאני רגישה עכשיו זאת לא סיבה מספיק טובה לפנות למי שאני יודעת שלא תוכל להיות שם בשבילי. עדיף לשים את האנרגיה במקום אחר שכן יתמוך אותי.