לפני יומיים. 8 באפריל 2025 בשעה 13:52
אתמול הייתה הפרזנטציה. מה שלא לקחתי בחשבון זה שאני הולכת להופיע בהגשה לפניי ועוד הגשה מיד אחרי, כלומר איך שסיימנו איתי הלכתי להחליף בגדים ושוב להופיע. סיימתי את היום קטטונית. אבל להגיד שזה לא עושה לי את זה, הכוכבנות, יהיה שקר. בארבע שנותיי בלימודים הופעתי אצל מישהי וחצי, וזה שהמון אנשים רוצים שאופיע אצלם השנה (6?) זה מחמיא ומרים.
בכל אופן, הפרזנטציה עצמה הלכה טוב. למרות כל הבלתמים, ושהייתי צריכה ללמד מישהי חדשה את הקטעים של אחד השחקנים שאמר שהוא חולה ואולי לא יגיע. איך שסיימנו לעבוד הוא אמר לי שהוא יבוא. על הבמה הרגשתי די טוב, הרגשתי ביטחון, חוץ מהקטע אחד שבאמת לא הייתי בטוחה לגביו. הבנתי דברים לשיפור. ובעיקר הבנתי שממש צללתי עמוק לתוך עולם והוצאתי ממנו חומרים לא רעים בכלל. התגובות היו, נראה לי, מעולות. לא יודעת למה קשה לי לקבל את זה. כמה אנשים אמרו לי שאני גאונה. המון אנשים באו אלי ואמרו כמה הם נהנו וכמה זה היה טוב. שני השחקנים שלי ניגשו אלי כמה שעות אחכ מרוגשים ושאלו איך היה לי, היה ניכר שהם ממש נהנו. הופתעתי שלא צחקו יותר אבל השחקנית אמרה שהיא הופיעה שבכלל צחקו חחח. מה שכן זה פעם ראשונה שאני עושה משהו שיש בו הומור, 4 שנים חיכיתי לזה. היא אמרה שאין ספק שאנשים בודרו, גם אם לא צחקו ממש. אף פעם לא שמחתי להיות משהו מבדר ועכשיו אני שמחה. אולי כי אף פעם לא הייתי משהו מבדר לול, אני לרוב בסקאלה אחרת של עונג והנאה, הסקאלה האפלה יותר.
כאילו, וואלה, כן, יש שם קטעים ממש חזקים. וקיבלתי גושפנקה לקחת את הדברים רחוק יותר, מופרע יותר. חשבתי שאני לא יודעת איך אבל כבר עולים לי רעיונות חדשים. שזה מגניב, שעולים לי כל מיני רעיונות להמשך. החודש האחרון היה סיוט שהלך והתדרדר ולא הצלחתי לעצור אותו, ועכשיו יש רגע מנוחה. אני לא רוצה להמשיך ליצור באופן הזה, בלחץ ובחרדות האינסופיים. זה גם היה רגע כזה בתהליך, שאני מקווה שעברתי אותו, רגע של בלבול ולהיות מאד אבודה, שאני מרגישה שלא עברתי אותו בהצלחה כי הכנסתי את עצמי להלקאה ושנאה עצמית אינסופיים, שגרמו לי להתיש ולהעביר את עצמי עד דק. אבל אולי לא יהיה טוב להמשיך לרדת על עצמי. בכל תהליך כזה אני לומדת עוד על איך אני רוצה ליצור. חמלה. וכו. (זה לא עוזר שיש לי בתזוג שאני מרגישה ששופטת אותי או מתבאסת עלי כשאני מתישה את עצמי עם לוזים מטורפים. אמפתיה הייתה עוזרת למשל).
היום קמתי חולה. ליתר דיוק קמתי באמצע הלילה ולא הצלחתי להירדם שעה וחצי עם כאב בגרון. ביטלתי את החזרות שהיה לי לדברים אחרים ונשארתי בבית לנוח. זה היה צפוי אבל מרגיש לי שטפוטפוטפו חטפתי לא קשה. הגרון כואב אבל לא מוות, החום נמוך ולא מתיש מדי. לא יודעת למה ממש קשה לי להכיל את התגובות הטובות על העבודה. כאילו לא קושי להכיל, אני לא קולטת. יותר נצרב לי המבטים והתגובות הפחות מפרגנות. אולי כי אני מרגישה כל כך הרבה חוסר ביטחון בעבודה הזאת, שבה אני עושה דברים מאד אחרים ממה שאי פעם עשיתי. מצד שני, הפעם כבר הרגשתי הרבה יותר ביטחון כשהופעתי, הרגשתי את זה כשהלכתי על הבמה, שבהרבה מובנים I own this shit. שזה מגניב מאד. להביט לפחד בעיניים. כלומר לקהל.
השותפה קנתה לי מצרכים למרק עוף אז תכף אני אכין. אני פוחדת שהעוף לא יהיה בסדר כי הם דחפו לה משהו וכשהם דוחפים משהו לפעמים זה כבר מקולקל. התנהגות בלתי נסבלת כבר פעמיים זרקתי עוף ישר שקניתי. האמת שאין לי בכלל כוחות לבשל. הבתזוג ישנה פה אתמול ואני מתבאסת עליה שבבוקר היא לא שאלה אם אני צריכה משהו כשאני חולה. אנחנו לא בטוב כבר זמן, ממש בניתוק וחוסר חיבור וריחוק (זה כתב חוסר חיבוק וזה גם היה נכון). היא הלכה מהר לרכבת שהייתה עכשיו כזה והתבאסתי עליה. מאז היא לא שאלה בכלל איך אני מרגישה. אין לי כוח להיכנס שוב ללופ של להתבאס עליה כשאני חולה. אני מבינה שכנראה אין לה משאבים ויחד עם מה שיש בינינו. ועדיין. היא רוצה וצריכה עדינות, היא שלחה לי רמז על זה היום, חום ועדינות. לא באלי. כשאני לא מקבלת. זה תמיד ככה, וזה התחיל ממנה, שזה דבר של ילדים להגיד. אבל זה פשוט המצב, היא לא תהיה חמה אלי אם שתינו מרוחקות, אבל אני כן אעשה את המאמץ הזה כלפיה. עכשיו אני מותשת וחולה וזה לא בכוחות שלי לעשות. אני יכולה לעשות כמיטב יכולתי לא להביא אליה את הבאסה שלי על חוסר העניין בי כשאני לא מרגישה טוב. לתרגל משהו שהמטפלת אמרה לעשות. המטפלת שהיא פשוט לא טובה בעיניי ולא מתאימה לי, והבתזוג מבטלת את זה כל פעם שאני אומרת משהו, בטענה שאני פשוט לא רוצה לשמוע את מה שיש לה לומר. לא, זה לא נכון, הייתי בטיפול 8 שנים עם מגוון מטפלים, אני יודעת מה זה לעבור תהליך טיפולי, ויודעת טוב מאד מתי מטפלת לא מתאימה לי. פאקינג בולשיט.
תכף נאזור כוחות ונכין מרק בשרב. חשבתי שזה יהיה יותר חרוז אבל לא נורא.
נ.ב הורדתי התראות מהוואצאפ וזה מדהים ממליצה
