מחשבות של אחרי 4 כוסות סנגריה
המשפט הזה שקראתי לפני זמן מה, מי שלא נתנו לה להיות קטנה לא יכולה לדמיין את עצמה גדולה
ובעצם אמא שלי עדיין סוג של ילדה בכל מיני מובנים, עם בור ענקי ומחסור בתשומת לב שהיא מבקשת מהסובבים אותה למלא, ובמיוחד מהילדים שלה, במיוחד ממני
שמהרגע שנולדתי הייתי עצמאית ואחראית ובוגרת, זה הדבר שהכי שמעתי, כמה אני בוגרת לגילי
אני נזכרת עכשיו בפסיכולוגית שלי שאמרה לאחרונה כמה פעמים שהיא צריכה להזכיר לעצמה את הגיל שלי לפעמים
בכל מקרה, עכשיו הכמיהה שלי להיות קטנה כל כך חזקה
קטנה ומחוסרת אחריות ומשוחררת שליטה ושמוטה
הכמיהה להיות קטנה ולשמוט את עצמי, להישמט
וכמה אני פוחדת להפוך להיות אמא שלי, במובנים מסוימים אולי אני כבר, מנסה להישען על הסביבה שתיתן לי את התשומת לב, שתמלא את הבור חסר האהבה, מדברת ללא הפסקה
אולי אני שופטת את עצמי לחומרה, כי אני כל הזמן במודעות לזה ומתה מפחד להפוך להיות כמוה
אבל אנחנו דומות, מאד דומות, היא הורישה לי את הדפוסים האלה, לא באמת לסמוך על אף אחד וכל כך לרצות להישען, להיות ב"אני לא צריכה אתכם" ובו זמנית להיות כל כך נזקקת
היא הורישה לי
ופתאום אני חושבת, אם לא הייתה לי הזדמנות להיות קטנה, איך אני אוכל להיות אמא בעצמי?
אני רק אהיה במרדף אחרי להיות קטנה, להיות ילדה בעצמי
פתאום האבל הזה על הילדות שלי יותר הגיוני לי, איך שאני לא תופשת שהילדות שלי נגמרה, שהתבגרתי, שגדלתי, שאני כמעט בקושי אפשר לקרוא לי נערה יותר, האבל הזה כנראה כי לא נתנו לי להיות באמת ילדה, לחוות באמת את הילדות
מעניין מה עושים עם הדברים האלה
כרגע כואבת לי הבטן מאד מכל השטויות שהכנסתי לגוף
הלוואי שהכל ייצא
