שדה פרחים

לא יודעת איך לצאת מהמיטה ולהפסיק לבכות

אני לא בטוב בכלל אז ביטלתי את כל התוכניות שלי להיום. כרגע שוכבת כמו עובר במיטה צופה בדברים בטלפון השבור שלי. רק לא ביטלתי את הפיזיותרפיסט בצהריים, זה יהיה טוב כי הגב שלי שבור ומישהו ייגע בי. דיברנו בטלפון להבין אם הגיוני לנסוע לסופש. נשמע שכן יש בה תקווה שיוכל להיות עדיין כיף. אמרה שרוצה שנהיה חברותיות. בכיתי לפני השיחה התייפחות באמבטיה. גם אחרי השיחה בכיתי והגעתי לעובר שאני בו. נראה שיפה בחוץ ואולי זה טוב שיש לי פיזיו שמכריח אותי לצאת מהבית. אולי אני אוכל המבורגר אחרי. אולי זה יכול להיות היום כיף שאני עושה לי ליומולדת עם עצמי. בא לי לנסוע לים. אני לא רגילה להיות בלי תוכניות, זה זר לי. מזמן לא היה כך ודאגתי שכך יהיה. הכלום מפחיד. אבל גם הזדמנות למלא בטוב חדש. אולי זה בסדר להיות רגע בתחתית ואז לקום ולהחליט מה עכשיו. שמש.

בואו נראה אם היא תהרוס לי את היומולדת כמו שהיא טוענת שהרסתי את שלה. סתם. אני לא חושבת שהיא תעשה את זה לבדה, צריך שניים לטנגו. לא יודעת כבר מה יש להגיד. לא יודעת. אולי אמרנו מספיק ולא אמרנו מספיק אולי זה כבר לא לעולם של מילים. היום עולה לי שאנחנו צריכות להתרחק כדי להבין מה כל אחת רוצה ומה יש לכל אחת לתת. אני עצובה שויתרתי על לטוס לראות את ליידי גאגא איתה בסתיו אבל זה מרגיש פשוט לא קשור לכלום לקבוע איתה תוכניות לעתיד. וגם רק הדיבורים על זה היו מלאים מתח וסטרס וטריגרים אז באמת לעשות את זה ולהוציא כל זה את כל הכסף והאנרגיה לא מרגיש שווה את זה. היום בבוקר חשבתי על זה שזה לא קשור למה שהיא עושה בלעדיי, זה קשור לה שהיא עושה איתי, איך שהיא כשהיא איתי. אם הייתי מקבלת את מה שאני צריכה בקשר הזה היא הייתה יכולה לעשות מה שבזין שלה, זה לא היה מזיז לי. מזיז ברמה מסוימת אובייסלי אבל היה לה פשוט כל כך הרבה חופש. היא הייתה מקבלת כל כך הרבה. ואולי אני גם אף פעם לא נתתי לה את מה שהיא צריכה. אני לא יודעת מה היא צריכה. שיהיו רכים איתה. טוב. אולי אני לא רוצה לצאת עם כלב רחוב עזוב. תמיד מגיע רגע שאני מרגישה שאני אמורה לטפל בה, אבל אולי זה בראש שלי. כמו עכשיו בסופש שהיא לא מצאה איך ללכת הביתה, וכל פתרון להגיע היא פשוט התמרמרה עליו ואמרה כמה הוא לא טוב. אני הרגשתי שאני אמורה להיות בפוזיציה של לפתור לה את הבעיה, אבל אולי סתם שמתי את עצמי שם. זה מחרפן אותי כמה היא פסיבית ביחס לחיים שלה ולרגשות שלה. היא תשב ותתבאס על כל האפשרויות ולא תעשה שום דבר, במקום פשוט לבחור משהו שיקדם אותה לאן שהיא רוצה להגיע. כל שיחה על האופן שבו אנחנו נפגשות ומה אנחנו רוצות לעשות נגמרת מצידה בזה ששום דבר הוא לא מה שהיא רוצה, כי היא פשוט לא רוצה את הסיטואציה הזאת שאנחנו גרות רחוק אחת מהשנייה. אבל זאת הסיטואציה. אז מה את רוצה לעשות בתוך הסיטואציה. אני מתחרפנת מזה. אני רוצה להפסיק להתעסק בה. אני לא יכולה אפילו להתחיל לחשוב על היומולדת שלי, נראה לי שזה מציף אותי. אני מרגישה מאד לא טוב עם עצמי כבר הרבה זמן. קשה לי לראות את הטוב, בעצמי, בחיים שלי. אני כבר חודשים על מצב טורבו בלימודים כדי להתעלם מהצרכים והרצונות שלי, ואני קורסת. ועכשיו הולכת להיות לי יומולדת ואני לא יודעת איך להתייחס לזה, מה להרגיש. אני מרגישה סדקים בניתוק של עצמי, גלים שבאים ומציפים אותי ברגשות. חסר לי חיבוק חם ואוהב. ואנחנו נוסעות לצימר לסופש ואני פוחדת שלא יהיה לי אפילו אחד כזה כל הסופש.

יאללה

מה המסר של העבודה שלי?

שנמאס לי. נמאס לי. נשבר לי מהכל. מאיך שהדברים אמורים ומאיך שהדברים הינם. מאנשים ומעצמי. מהתעסקות בחרא. נשבר לי. רוצה לעשות מה בא לי. מה בא לי טהור. עלה לי עלה הכל. נגמר לי נגמר.

בכלל הפסקתי לשאול אותך מה שלומך, הפסקתי לשאול על הדברים שחשובים לך, הפסקתי להתעניין בך, כי כל כך כאב התחושה שאת לא מתעניינת בי, לא מסתקרנת לגביי, שכל מה שאני זה מעיקה. אני באמת פשוט כוח מכפיל. תהיו טובים אלי תקבלו פי כמה, תהיו לא, תקבלו גם פי כמה. לא יודעת איך לצאת מהבור הזה שחפרנו לנו

בגדול זה פשוט עצוב לי, כי אני מרגישה שפעם היה לי את הרצון הזה ואת המיכל להיות שם, לתמוך, להביע אמפתיה. להיות שם למשענת. והוא פשוט נשחק עד דק, העבירו במגרסה ואז קצצו ואז טחנו לאבק. והיא אומרת שרציתי את זה מהר מדי ממה שהיא רצתה, היא לא הייתה מוכנה. זה לא אשמת אף אחד, אני מבינה את זה, למרות שנוח לי להאשים אותה. היא לא ידעה לתקשר את איפה שהיא הייתה, לא דיברנו ציפיות של דברים, מה זה להיות בזוגיות, ואובייסלי היו פערים מאד גדולים בין התפישות של שתינו. ועכשיו מה. אני כאן כי אמרתי שאני אהיה כאן. כי אמרתי שננסה ונעבוד. וכי אני אוהבת אותה. אבל הרצון, החשק, לא קיימים כמעט. הכאב העמוק שעלה ולא קיבל שום הכרה בתוך הקשר, כל מה שיש בי זה מרמור ואני הופכת להיות משהו שאני לא אוהבת. הסתכלתי היום על הסופש שהיה וחשבתי איזה מעפן איך שהייתי. לא תמכתי בה, לא שאלתי אותה אפילו אם היא צריכה עזרה, לא נתתי לה כלום. זה לא אני. זתומרת זאת אני בנסיבות מסוימות, האלה, כשכבר אין לי מה לתת, כלום. זה עצוב לי. זה גורם לי למחנק בגרון ובחזה לחשוב על זה. ישלי רצון באיזה ריסטרט להכל. פעם הייתי חושבת, אני אתנהג כמו שאני חושבת שצריך וראוי, אני אתן מכל הלב, והיא תלמד גם, לתת בנדיבות, להיות שם. היא תראה שיש שם מישהי ותיתן חזרה. אבל כל מה שנהיה זה שלי נגמרו כל המשאבים. אין לי כלום. אז עכשיו המילים שאני אומרת מרגישות ריקות מכל תוכן. אין לי עוד כלום לתת. אין לי כלום. ואין לי גם מה לבוא אליה בטענות שהיא לא נותנת, כי גם אני כבר לא נותנת כלום. אין לי כוחות אין לי. איזה טעות שלא נשארתי בסופש בבית, אבל עכשיו כבר מה נעשה. אני צריכה להקים את עצמי וללכת לשיעור, ואז חזרה מלחיצה. אני לא יודעת איך למצוא את הדרך אלי חזרה. אין לי כוח לשבוע הזה שאיכשהו שוב נהיה עמוס בצורה מחרידה מחרידה מחרידה.

איך להשתחרר מהתחושה שכל מה שאני עושה לא טוב, מאכזב, כישלון, פוגע, גרוע

הקולות בראש פוגעים יותר מכל דבר אחר

יש את הרעיון הזה שאנחנו אדונים של החיים שלנו, יוצרים את המציאות שלנו. והמציאות שאני יוצרת ממש לא טובה לי. ואני לא יודעת איך ליצור משהו אחר

לא כל כך יודעת ממה אני בורחת ממה אני נמנעת מה אני מנסה לא להרגיש, אבל ברור שיש משהו. עכשיו לרגע התפתיתי להרגיש את הדבר הזה של להזדקק לבנאדם, אבל יש יותר מדי תפקוד שצריך להתקיים בשביל לתת לעצמי ליפול לשם. אני לא יכולה לתת לעצמי להרגיש את הדבר הזה. לרצות קרוב. אני בקושי זוכרת איך זה מרגיש למרות שלפעמים אני חווה את זה. גוף קרוב אלי. ביטחון. יש לי יומולדת עוד שבוע ואני מרגישה בניתוק כזה גדול מעצמי. זה מוזר, כי אני רואה את הניתוק, אבל זה לא משנה כלום. כאילו יש איזה מחסום גדול ביני לביני. אני לא יודעת מה אני רוצה, מה אני מרגישה, מה אני צריכה. לרגעים קצרים זה חודר מבעד, פורץ סדקים. להישען, לבטוח, להסתמך. לא להחזיק לבד. שנה שעברה זה עלה כל כך חזק כל כך כמו צונאמי וכל הכאב כי זה לא קיבל מענה מהצד השני. כל הכאב. אז הפסקתי להרגיש את זה והתחילה לכאוב לי הבטן מאד. עכשיו הבטן מתחילה להירגע שזה מעניין. אני לא בטוחה מה קורה. אולי התפקוד הקיצוני קורה, קשה לקרוא לזה תפקוד כי זה הרבה הרבה הרבה מעבר לתפקוד. 12 ו14 שעות מחוץ לבית בעשיה זה יותר מתפקוד. והם גם הסיבה שאני שואלת ממה אני נמנעת להרגיש. תכף ארבע שנים מגיעות לסיומן. אני לא בטוב. אני כועסת ואני מוחזקת ואני מרירה ואני תוקפת ואני מרגישה כל הזמן כל הזמן כל הזמן תחת מתקפה. אז אני תוקפת חזרה. אני מרגישה כל הזמן מאכזבת, כל הזמן כישלון, כל הזמן לא בסדר ולא טובה. שאני נדרשת לכל כך הרבה כל הזמן. אין שום מקום שאני מרגישה שאני יכולה להיות פשוט אני. פשוט לנשום. שלא אדרש לכלום, לא אצטרך להוכיח כלום, שאיך שאני זה יהיה פשוט בסדר. שזה לא פוגעני, ולא מאכזב, ולא מפחיד, ולא שום דבר חוץ מבסדר. פשוט אני פשוט להיות.

אני הכי מנותקת מהיומולדת שאי פעם הייתי. אני מנסה לחשוב מה אני רוצה, מה אני ארצה לאחל לעצמי, לתת לעצמי. לא היה באלי לחגוג שום דבר השנה, וזה עדיין לא השתנה. אני והיא אמורות לנסוע סופש הבא לצימר, קיבלתי אוטו מאבא שלי. לא יודעת אם בכלל באלי. באלי לנשום. באלי שקט מכל המלחמות הפנימיות שלי. שדות קרב עקובים מדם. לא מחוברת כמעט לשום רצון. עכשיו באלי לבכות ואני מחזיקה את עצמי, לא יודעת למה. מרגיש שאסור לי להזדקק לשום דבר מאף אחד. שכל מה שאני עושה לא טוב. שאני רק דורשת ודורשת ולא נותנת כלום. ואין לי יותר כלום לתת. ומרגיש שלא מגיע לי שום דבר. הנה הדמעות. קשה לי.

לא נרדמת

אוכלת חרדות וכותבת שירים במקום

רוצה לירות לעצמי בראש

כדימוי

אם יש משהו שבית ספר לאמנות יכול לעשות לך בארבע שנים זה לגרום לך לשנוא לעשות אמנות

אולי אני לא חזקה מספיק

זתומרת לא באמת על כל זה אבל גם כל מה שאני חושבת עליו זה מה יחשבו וכל הערך העצמי שלי תלוי במופע הזה ושהוא יהיה הדבר הכי טוב שנוצר בעולם

והפער בין זה לבין זה שהוא לא יהיה הדבר הכי טוב בעולם, לא נתפס במוחי האנושי המוגבל

קיצר

לא נרדמת

אוכלת חרדות על הכל במקום

גם כואבת לי הרחם למרות שעברו כבר 4 ימים מאז שקיבלתי וסת וזה לא הגיוני לי