שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

שדה פרחים

מקום להניח את מחשבותיי
לפני 4 שעות. 24 במאי 2024 בשעה 20:50

פגשתי את החברה, חשבתי שאני אבכה מלראות אותה אבל לא בכיתי, אולי כי רבע שעה לפני שהיא באה דפקתי התייפחות חיי. היה לי ממש כיף לראות אותה, התגעגעתי אליה, היא די הבסטי שלי למרות שמאז שהיא עזבה את העיר בסוף שנה שעברה אנחנו פחות מתראות אבל היא עדיין כפרה בלב שלי. היה טוב לשמוע על מעלליה בחול בחודשים האחרונים וגם לספר לה מה קורה איתי. סיפרתי לה מה קורה בזוגיות שלי וזה היה מאד תומך איך שהיא הגיבה, אמרה שזה נשמע שאני עוברת גאזלייטינג ושזה א' ב' של זוגיות להרגיש אהובה ורצויה. אמרה שזה נשמע נורא קשה. זה היה טוב להרגיש שאני לא משוגעת ולא דרמטית ולא מגזימה, וזה פשוט ממש קשה. ושוב להגיד בקול על הילדות הדפוקה של בת הזוג שלי וההתנהגויות ההזויות שזה פיתח אצלה ולהבין שזה לא סתם משהו קטן אלא באמת פרובלמטי וזה הגיוני שנורא קשה לי. עכשיו אני מרגישה שדיברנו יותר מדי על הקושי ולא מספיק חמלה לה. אבל אולי זה בסדר, רגע לשים את הפוקוס עלי ועל כמה קשה לי, רגע להכיר בזה באמת ושזה לא יהיה לעומתי או משהו כזה. גם אני עושה את הכי טוב שלי, ואני מנסה, ואני לא אדם רע, ולא עושה דווקא, וממש קשה לי.

קבענו שהיא תבוא לשבת איתי על העבודה שלי ללימודים שבוע הבא, כפרה עליה. אין בנאדם מתאים ממנה לשבת איתו על הטקסטים, כשהייתי בשנה א היינו נפגשות פעם בשבוע ועובדות על הטקסטים למופע גמר שלה, זה היה כל כך כיף. אחרי כל הבדידות שאני מרגישה השנה בלימודים, כיף להיזכר שאני בעצם מאד אוהבת אנשים, ולעבוד ולהיות פורה איתם, וזה הרבה עניין של מי הם האנשים וכמה אני מרגישה בטוב ובנוח בסביבתם.

 

דיברנו על זה שביום ראשון ניצור קשר עם מטפלות זוגיות. רצינו לעשות כבר זמן ועכשיו זה מרגיש איזה מצב דחוף. הגענו לרגע ששתינו מרגישות כל כך לא בטוחות אחרי הימים האחרונים וכל כך התרחקנו, ופשוט אין לנו מושג איך להתקרב שוב. האמת, אולי אם ניפגש ויהיה לנו זמן ונחת זה יתאפשר. לא יודעת מתי ניפגש. הסיבה שהתייפחתי לפני שהחברה באה זה כי ראיתי ביומן של הבתזוג שהיא קבעה למחר תוכניות עם חברה שלה על הזמן היחיד שיכולנו להיפגש, וזה עוד טריגר שיש לי כבר מההתחלה, שהיא קובעת דברים בלי לחשוב עלי ובלי להתחשב בי. החברה אמרה, ברור, זה הכי טריוואלי רגע להרים טלפון ולהגיד, אני חושבת להיפגש עם ככה וככה כאן, ואין לי ולך זמן אחר, מה דעתך מה את חושבת? זה היה כל כך מאשרר. פתאום כל הכאב הזה מקבל תיקוף, נכון, זה באמת קשה, וזה לא חייב להיות כל כך קשה. החברה נשמעה קצת מודאגת מהסיפורים שלי, אבל אמרתי לה שכשאנחנו במצב יציב אני כן מרגישה מאד אהובה ומאד נראית ושהיא יודעת לראות אותי, ואני רואה אותה משתנה ומנסה. ואנחנו פשוט חסרות כלים.

 

אני מותשת לגמרי ומתחילה מחר ב8 בעבודה, נראה לי שאני אאחר כדי שאוכל לישון עוד קצת. היום הזה היה כל כך קשה, שעות של לשכב במיטה ולבכות ולהיות משותקת. טוב להיזכר שיש דברים שמוציאים אותי מעצמי, ויש אנשים שאוהבים אותי מאד, ושאני אוהבת אותם מאד.

 

בפנטזיות המלוכלכות שלי אני נותנת למישהי את האהבה הגדולה שיש לי בלב והיא מקבלת אותה, והיא לא יותר מדי בשבילה, והיא לא מפחידה או מרתיעה או מרחיקה או סוגרת אותה. והיא נותנת לי את האהבה הגדולה שיש לה בלב. והאהבה שלנו מתערבבת ושוטפת וזורמת כמו מים.

לפני 8 שעות. 24 במאי 2024 בשעה 16:40

אני כבר כמה שעות במצב משותק. שוכבת במיטה, דמעות פשוט יורדות, מדי פעם פורצת בבכי. תכף חברה תבוא אלי, אני פוחדת שאפרוץ בבכי ברגע שנתחבק. כתבתי לבתזוג קצת על כמה רע אני מרגישה, אני יודעת שהיא כנראה נכנסת לסחרור אשמה אבל אני לא יכולה לנחם אותה. קראתי חודש פלוס אחורה בבלוג שלי. זה ממש עצוב. יש לי בלוג ממש עצוב. פעם הוא היה כל מיני דברים, היה עצוב אבל גם היה רפלקציה עצמית והיה מחרמן והיה גם מצחיק לפעמים וכתבתי על אמנות. עכשיו הוא חרדתי ועצוב. אני חרדתית ועצובה. היה לי חשק פשוט לשלוח לה אותו שתקרא. כדי להכאיב לה? לא נראה לי, פשוט שתראה כמה כואב לי. אני מרגישה משותקת. יש לי טעם רע בפה. אולי לפגוש את החברה יכריח אותי לצאת קצת מעצמי. הייתי רוצה להתכרבל במיטה והייתי רוצה גם לעשות סקס אבל אני חושבת שהנפש שלי תתפרק אם אתמסר לאחד מהם עכשיו. אני לא יודעת מה יגרום לי להרגיש יותר טוב. הזוגיות הזאת מתחילה להרגיש כמו התמכרות. דרושים קיצוניים ואז היי כשיוצאות מזה ואנחנו כל כך מאוהבות. נראה לי שתינו התעייפנו מזה אבל אנחנו לא יודעות אחרת. טעם רע בפה. לא יודעת מה לבקש ממנה, מה אני צריכה, לא יודעת מה אני צריכה. טורגרתי בצורה כל כך עמוקה על פני חודשים, זה כל כך חמור עכשיו, התחושה. אני לא יודעת להסביר אותה. מרגישה כמו עובר מרחף בחלל השחור והקר עם חבל טבור שלא מחובר לשום מקום. דימוי שמלווה אותי כבר שנים, והנה הוא טורגר כל כך קשה. תלושה. מנותקת. לגמרי לבד.

לפני 12 שעות. 24 במאי 2024 בשעה 13:24

אני מובסת ומרוקנת היום, ואיכשהו כשאני רואה פוסטים שמחרמנים אותי בכלוב זה נוגע לי בעצבות וגורם לי להתגעגע לגוף שלה. אולי כי הסקס שלנו תמיד היה הארכה של האהבה שלנו. קשה להסביר את זה במילים. לא שכבנו כבר כמה שבועות לדעתי, אני התעייפתי מלהרגיש דחויה ולא נחשקת אז אני כבר לא מנסה, היא לא מרגישה בטוחה כשאני רחוקה ובטח שלא תסתכן בדחייה, והנה אנחנו. ישנתי 3 שעות בעבודה על מזרון מאולתר על הרצפה. לא יוצא לי לישון כל כך הרבה שם. אמרתי לה שאני צריכה ספייס היום, באופן לא מפתיע בכלל היא שולחת לי הודעות מדי פעם שמראות שהיא אוהבת. אני לוקחת צעד לאחור היא לוקחת צעד קדימה. אני פשוט עייפה. היא כתבה לי שהיא נזכרה שבחתונה שבוע שעבר ואיך אני כשאני שמחה ורוקדת ומחייכת, שזה עשה לה נחמד, זה גרם לי לבכות כמו תינוק. בערב יש לי בית ריק אצל אמא, חברה טובה טובה שלי חזרה אחרי 3 חודשים בחול ותבוא אלי היום ונבשל משהו. המחשבה על לראות אותה עושה לי לבכות, משהו שם בכמה שאני עצובה, ומרגישה לא אהובה, ושבורה. מרגישה שבורה. לא מאמינה שאני עוד יוצרת מופע בתוך כל הדבר הזה. רציתי לשבת עכשיו על צילומי חזרות מהשבוע וחצי האחרון שבכלל לא הסתכלתי עליהם, אבל אולי עדיף לתת לעצמי יום חופש היום. נראה. הנפש שלי צריכה מנוחה.

לפני 18 שעות. 24 במאי 2024 בשעה 6:48

אני יודעת שלהמשיך להתבצר ולהיות קיפוד רק יחמיר את המצב עכשיו

אבל אין לי גרם של כוח בגוף לנסות

אין לי כוח לגייס כוחות להראות אהבה, להיות פגיעה, להיות נזקקת, להראות שאכפת לי

אולי הסיפור הוא לא לתחזק את ההגנות, גם זה לוקח הרבה כוח

אבל גם ההתפרקות שתקרה אם לא אחזיק אותן דורשת כוח

בקיצור, אני לא יודעת

הלוואי שהיה פשוט

והיה אפשר פשוט לאהוב

אני מרגישה מובסת לחלוטין ואני יודעת שאין מישהי בצד השני שתרים אותי אלא אם אעשה פעולות ספציפיות שיגרמו לה להיות מסוגלת

אין לי כוחות

לפני יומיים. 22 במאי 2024 בשעה 13:02

אני יודעת שאני אהיה גאה בעצמי בסוף התקופה הקשה הזאת אם לא אעשן, אבל כרגע אני לא רואה את הפואנטה בלהיות גאה בעצמי. הכל מרגיש ריקני וחסר משמעות. בתוך תחושת הריק הזאת אני רואה את ההיגיון בזה שלעשן סיגריה אחת לא יעשה כלום. לחזור לעשן אפילו, מה זה משנה. אני לא רואה את האחרי. הייתי פה כבר הרבה פעמים, אני לא בטוחה שזה נהיה קל יותר. ואם סיגריה אחת תעשה משהו, תרגיע את הבערה בגרון שלי, הבערה בגרון שלי, הבערה בגרון שלי. זה עדיף על דברים אחרים. להשתכר באמצע היום, לבגוד, להכאיב לעצמי, לחפש צרות אצל אנשים צרות. מה זה סיגריה. אבל הנטישה שלי את עצמי, החוזרת ונשנית, שוב ושוב נוטשת וננטשת, קשה לסלוח על זה.

קשה לי מאד. אני לא מוצאת נחמה. שמישהו ייתן לי נחמה.

לפני יומיים. 22 במאי 2024 בשעה 12:13

אני מרגישה כמו הכלבלב שלך

רק עם אפס טובות הנאה מיניות

 

אני מרגישה לפתע שהייתי קשה מדי

ועכשיו אני מנסה לשחזר צעדים

זה מתחיל להריח לי רעיל, כל הסיטואציה

השתדלתי להיות תומכת, להישאר פתוחה כמה שיכולתי, זה פשוט הגיע לשיא, כמה אני יכולה לדבר עם חומה עד שאני הופכת לחומה

אז זה מרגיש לי קשה מדי, כשאני מתנהגת אליה כמו שהיא מתנהגת אלי

לא בדיוק אותו דבר, אנחנו אחרות בניתוקים שלנו

לא בא לי להמשיך לדבר על זה או לכתוב על זה

אני אנסה להקים את התחת שלי מהספה עוד כמה דק ואצא ללימודים לנסות להסיח את דעתי

כל הזמן הפנוי הזה רע לי רע

לפני יומיים. 22 במאי 2024 בשעה 9:02

השעה 12 בצהריים 

קבעתי ב5 וחצי לעזור למישהי מהלימודים שלי

תכננתי ללכת עוד שעתיים לסגור את עצמי באולפן ולנסות לעשות דברים

ואז ללכת לסרט בסינמטק ב8 אולי

 

כרגע המצב הוא שאני numb לחלוטין

לא מוצאת משהו אחד שיש לי חשק אליו חוץ מלעשן סיגריה

דבר שלא עשיתי כבר שנה וכמעט עשרה חודשים, ולראשונה מאז מרגיש כמו אפשרות סבירה

 

האמת שדווקא לשבת באולפן ולהאזין לדברים שעשינו ולצפות בסרטונים מהחזרה נשמע כמו משהו שיכול להיות נחמד

איך אני מביאה את עצמי למצב שאני עושה את זה, אין לי שמץ

האם אני אוכל משהו בשעות הקרובות? לא ברור, אין לי תיאבון ובעיקר בא לי להקיא

האם סיגריה תעזור לי? לא ברור

האם פטמה הייתה עוזרת? כנראה

פשוט להמשיך להיות במיטה ולצפות בסדרה? מה עם מקלחת? אוכל? משהו? לא יודעת

אני יכולה לחזור לישון בכלל?

החשק היחיד באמת הוא לעשן ולשתות, אני שוקלת לעשות את השני, אבל אין לי חשק לפוצץ את היום הזה לחלוטין

מחר בבוקר יש לי חזרה עם הבנות, כדאי שאני אכין משהו לדבר הזה, באמת בשלב הזה אין לי חשק לשום דבר, נמאס לי מהכל

לפני יומיים. 22 במאי 2024 בשעה 7:19

אם אחווה איזה סוג של התמוטטות נפשית בשנים הקרובות

 

יש איזו תחושה כזאת של צריך לנסות מספיק חזק, שפשוט צריך להתאמץ יותר, והכל אפשר לעשות. זאת התחושה שלי, ככה אני חיה את חיי. איזו אמונה כזאת שהכל אפשרי לי אם מספיק אנסה. וריאציה על עבודה קשה, אבל עם אור בקצה. קיבלתי את זה מאבא. אני לא מפקפקת באמת הזאת כרגע, אבל תוהה לגבי דרך הפעולה. אולי יש דברים שאי אפשר ללחוץ עליהם כדי שיקרו. אולי רוב הדברים הם כאלה. אולי אני כזאת, למשל, סתם דוגמה. במיוחד כשזה מגיע לנפש שהיא דבר עדין.

הניתוק שלי מעניין, כי אני מרגישה אותו מאד בגוף. הוא כמו איזו שכבה בפריפריה של הגוף שלי, מאד בלסת ובלחיים, בכתפיים, חזה, בשכבה החיצונית שלהם, שפונה החוצה. כמו מגן, מגן עלי מהעולם, או על העולם ממני? מעניין כמה זה באזור הפה, אבל באמת, יש דברים שאני לא אומרת עכשיו. הם הצטברו כל כך שאני כבר בקושי רואה את התחושות הראשוניות, של הדחייה, של להרגיש לא רצויה. אני חושבת שזה הגיע לרגע כזה שאני מסתכלת מבחוץ ואומרת, כן? באמת? למה אני מרגישה ככה בכלל? הלכתי כל כך רחוק עם האמת הזאת, שאני יצור לא רצוי בעולם, שאין לי מקום, הלכתי כל כך רחוק עד להכניס את עצמי לזוגיות עם אישה שגורמת לי להרגיש ככה על בסיס שבועי, ופתאום אני עוצרת מסתכלת ותוהה - וואלק? זה די מגוחך. למה אני מחזיקה כל כך חזק בתחושה הזאת. לא בא לי על זה. ובאמת פשוט הזוגיות הזאת וההצטברות הקיצונית הזאת של התחושות האלה מביאים אותי לאיזו נקודת שבירה, וואלק, לא תודה. לא רוצה להרגיש ככה.

 

ביומיים האחרונים אני שוקעת לתוך תחושות ניתוק קשות. ברמת הבחילה. הגוף שלי תמיד מגיבה. אם התעוררתי היום בבוקר ועוד היה סיכוי לגשת אלי, עכשיו המעבר אלי מאד דק וספציפי. אחרי שהלכתי ממנה היא כתבה שכואב לה שאנחנו ככה, ואחרי שהגבתי בצורה קרה אמרה שזה גורם לה להרגיש נטושה כשהיא באה אלי פגיעה ואני מגיבה ככה, גורם לה להרגיש שזה לא בטוח להיות פגיעה איתי. זה גרם לי לפרוץ בבכי בתחנת הרכבת, ישבתי על הספסל מחבקת את הברכיים אלי ובוכה. תחושות הנטישה שלי כל כך מטורגרות שאני אפילו לא יודעת איך להגיב על זה. החזקתי את עצמי אתמול בגלל שהיא הופיעה אז תמכתי בה והייתי שם במיליון אחוז, ועכשיו אני לא יכולה להחזיק יותר. התעייפתי מלהביא את עצמי לאישה שכל הזמן שומרת על מרחק ממני, ואז נפגעת כשאני מפסיקה לנסות להתקרב. אני מבינה את זה, אני מבינה את הפצע, באמת מבינה. לא מסוגלת להרגיש ככה. לא יכולה. צריכה להקיא.

 

היא אמרה שהיא תיתן לי ספייס. מה שעצוב הוא שאני מחכה שתכתוב לי ותביע איזו אמפתיה, או אהבה או משהו. מרגיש שרק אם אני מתרחקת ממנה היא יכולה לתת לי תשומת לב ואהבה. בא לי פשוט להגיע הביתה ולבכות ולישון. היום בבוקר היה רגע שהתחבקנו במיטה וחשבתי לשים את הפטמה שלה בפה שלי, אבל אז הרגשתי שעדיף שלא. כל כך כואב לי, הנה התחלתי לבכות ברכבת. בא לי כבר להגיע הביתה.

לפני יומיים. 22 במאי 2024 בשעה 6:38

אולי זה פשוט הכל שיעור

לאיך אני לא רוצה אף פעם להרגיש יותר

לפני 3 ימים. 21 במאי 2024 בשעה 7:05

אני חושבת שאולי אני מרגישה באיזו נקודה כזאת שאני רק נותנת ולא מקבלת

אולי זה ה numbness שאני מרגישה

שאין לי יותר מה לתת לך

 

 

אבל אני ממשיכה לנסות

מקווה שאולי תתני לי גם פירורי אהבה