שדה פרחים

אלוהים הקשה את לבי

קמתי עם לב מלא שנאה וכעס שלא עוזב אותי ומקשה על הנשימה

אני חושבת שהוא מכאיב לי בבטן

לאחרונה בטיפול מתחוורת לי חוויית החיים שמגיחה בתקופה האחרונה, זו של הילדה הנטושה. התכתבתי עכשיו עם אמא שלי לגבי הסופש, מתברר שלה ולאחי יש תוכניות לשישי בערב, אז ביקשתי את האוטו כדי לנסוע לבת זוג ולא להיות לבד בשישי בערב, והיא אמרה שהבת של הבןזוג שלה מקבלת את האוטו שלו אז הם עם האוטו שלה. ביקשתי שתבדוק איתה אם היא באמת צריכה אותו כל הסופש כדי שלא אהיה לבד, והיא פשוט התעקשה שהאוטו אצלה וזהו. זה הפעיל בי בכי עמוק והבנתי שזה שוב קשור לתחושה הזאת, שמשאירים אותי לבד, ואף אחד לא דואג לי. המטפלת הזוגית דיבבה את שני הצדדים שלנו בפגישה הקודמת ואמרה על שלי, שהשאירו אותך לבד, שלא דואגים לך, וזה נגע במשהו עמוק. אני עוד לא יודעת מה לעשות עם שום דבר מזה, קרוב לוודאי שהתשובה היא שלא צריך לעשות עם זה משהו, אבל זה כן מעניין לראות את זה, את תחושת הנטישה וכמה היא עמוקה. הצורך הלא מסופק, שידאגו לי, שיהיו איתי ביחד, שלא אצטרך להחזיק כל כך חזק וכל כך לבד. איך אני לא נשארת עבד לנרטיב הזה, שאף אחד לא שם, אף אחד לא מגיע בשבילי.

מתגעגעת לעצמי

אני לא חושבת שבכיתי והייתי עצובה כל כך כשהייתי לבד

היה לי קשה כי תמיד קשה לי כך נדמה, אבל היו דברים שהיו לי, מוטיבציה לשינוי, להתקדם

פלרטטתי, הרגשתי מינית, מתי פעם אחרונה הרגשתי מינית? מתי פעם אחרונה נגעו בי? אני באמת ובתמים לא יודעת לענות על זה

אולי אצא חזקה יותר מהצד השני

האמת היא שאני מבועתת מפרידה

האמת היא שאני מתה מפחד

אני פשוט מתה מפחד וזאת האמת

בא לי ללכת לישון ולהתעורר תינוק

שמישהי תרים אותי ותחזיק קרוב

תניק אותי, תלטף את הפנים, את הגב, תנענע

פשוט בא לי ללכת לישון ולהתעורר תינוק

לא רוצה לחשוב על זה שאני אתעורר עם גרסה כזו או אחרת של הנגאובר

היה טקס סיום שנה ואז אפטר פארטי. כל היום בכיתי וישנתי עד אז. שתיתי מספיק בטקס ועד שהגעתי למסיבה האלכוהול עשה אותי עייפה. לקח למסיבה מלא זמן להתניע ואני כבר התעייפתי והבנתי שאני רוצה הביתה אז חתכתי. האמת שחיכיתי כל השבוע למסיבה הזאת, אבל היה שם חם וכאב לי הגב וכואב לי הלב ולא נהניתי. נחמד שיכולתי ללכת. עכשיו הכל רוח בדרך הביתה. ההליכה למסיבה מהבצפר גרם לי להבין שלא יצאתי כל השנה כמעט בעיר. זה עשה לי עצוב אבל גם לא באמת, אני מרגישה לא חלק אבל אני גם לא אוהבת לצאת בעיר הזאת, לא אוהבת את האנשים, לא אוהבת לשבת בברים. הסיום שנה הזה גורם לי להבין איזו שנה פאקינג קשה הייתה. שזה הגיוני כמה סבלתי וכמה התבודדתי. איזה מזל שהשנה המזדיינת הזאת, לפחות בלימודים, נגמרה. עדיין יש מלחמה ועדיין יש כל כך הרבה חרא אבל לפחות אני יכולה קצת לנוח, קצת לנמנם את המוח. היום שוב רבנו והיה חרא, היה כל כך חרא. עולים לי שוב הזיכרונות ילדות בזמן האחרון ומתקשרים לי להווה, על איך הזיכרונות הכי מוקדמים הם שלי בצד לבד ואף אחד לא מגיע. שנוטשים אותי ואף אחד לא מגיע. אמרתי לה את זה והיא אמרה שהיא מרגישה שבהווה היא איתי בחדר ואני לא רואה אותה. מה אומרים לבנאדם שאת מרגישה איתו כל כך לבד ואומר לך אבל אני פה. מתי את פה, לפרקים. לא יודעת, לא חשוב. בא לי שהסיוט הזה יגמר כבר. שנהיה ביחד ויהיה יותר טוב או שזה פשוט יפסיק. אני לא יכולה יותר. לא יכולה יותר להיות איתה והיא מנשקת אותי כאילו אני סטוץ שהיא רוצה שיעוף לה מהבית. היא אמרה את חושבת שאני בתזוג חרא, לא עניתי, מה אני אענה. כן לפעמים אני חושבת שאת בתזוג חרא. מה זה משנה. אולי אפשר לקבל החלטה שככה או ככה החרא הזה יגמר בקרוב. כל כך הרבה לבד, וזה מפחיד, להיפרד. לא קלטתי שזה מה שזה היה הלילה הזה, לילה מלא פרידות. אני חושבת שאני אדם טוב, שאכפת לי, שאני מנסה, שאני טובה, וחכמה, ויפה, ומוכשרת, ומצחיקה, ומקסימה, וחברה טובה, ואדם נורא נאמן, ומסור, ומאד אכפת לי מכל מה שאני עושה ומכל מי שחשוב לי, ושאני אוהבת הרבה, יש לי הרבה אהבה, יש לי לב גדול עם הרבה אהבה, ורצון לתת אותה. אני חושבת שמגיע לי טוב, ומגיע לי לחלוק את הטוב שיש לי לתת. אני חושבת שזה מגיע לי. אני חושבת שזה מגיע לי. ואני כל כך רוצה לחלוק אותו, זה כואב לי, אני כל כך רוצה ביחד טוב וממלא ואוהב ומיטיב ומפרה ובטוח, ביחד טוב כזה, אני רוצה את זה וזה מגיע לי, רוצה לא כי לבד זה לא מספיק, רוצה כי זה מה שאני רוצה. אני פשוט רוצה שיהיה לי טוב, ואני לא רוצה להתבצר בלבד שלי יותר. זה כל כך מייאש ואיכשהו גם מלא תקווה

כעס עלבון ניתוק כעס עלבון ניתוק

זהו, היה היום האחרון. מחר טקס סיום ואז אפטר פארטי, נראה כמה אשאר. נתפס לי אתמול הגב רע אז הפעילות העיקרית שעושים במסיבה מוטלת בספק, גם לגבי שתיית אלכוהול אני לא בטוחה. לא השתכרתי פעם אחת בפסטיבלים בלימודים השנה, אולי זה קשור לזוגיות. בפסטיבל הנוכחי אפילו לא נשארתי לריקודים באף לילה, שלרוב אני לא מפספסת אפילו לילה אחד. לא היה בא לי להתרועע, ואני לא יודעת אם מחר המצב יהיה שונה.

לפני שיצאתי הערב ללימודים דיברנו שוב על חול. שוב הרגשתי לא נראית, שוב היא אמרה משהו שהפעיל אותי לרמה של אני רוצה להיפרד עכשיו. אני מרגישה לבד. אני עצובה ומרגישה לבד. כמה לבד בנאדם יכול להרגיש בתוך קשר. מרגיש שאני לא אצליח להיפרד בחיים, אני פשוט לא מסוגלת לעשות את זה. היה לנו עוד טיפול אתמול, דווקא גרם לי להרגיש אופטימית לרגע, בעיקר לגבי התהליך. עוד סיבה ש"כובלת" אותי לקשר, התחלנו טיפול הרגע, אז עכשיו להיפרד? יש לנו עוד פגישה בראשון ואז המטפלת יוצאת לחופש ל3 שבועות. חשבתי אולי אז אני אעשה את זה, אולי שם אנחנו צריכות להיפרד. כל הזמן יש אם, אז. אני תוהה על הפסקה, מה זה אומר, מה זה נותן. חשבתי לגגל למה אנשים יוצאים להפסקה.

אני כל כך עצובה. מרגישה לא נראית, לא מובנת, בלי מקום. בודדה. דימויים של ביחד עושים לי לבכות, כי אין לי את זה.

היה לי ערב פנוי מהלימודים, אז מה עשיתי? ביליתי 7 שעות בפסטיבל הסרטים.

3 סרטים, גב אחד שבאתי איתו תפוס מהבית ויצאתי איתו תפוס אל הבית. לא הייתי אומרת שאני מאוכזבת אבל בהחלט לא הייתי ממליצה על אף אחד מהם. לפחות תפסתי אוטובוס אחרון הביתה. יש לי בחילה מהאחרון, מה שמיליון סרטי דוקו רצח לא עשו לי, סרט אחד של גילום המוות והריק באדם הצליח לעשות.

מסקנה לא חדשה שעלי להפסיק להתעלם ממנה - אני לא נהנית לבלות בחברת בני האדם, בטח שלא כשהם במספרים כה גדולים. ובטח שלא נהנית לצפות עמם בסרטים. תחזירו לי את הסינמטק הריק בו אף אחד לא מסתיר לי ואף אישה בת 80 לא מדברת לעצמה לידי כל הסרט. צריכה להפסיק ללכת לפסטיבל הזה, ולהפסיק לרכוש 2 כרטיסיות מלאות כל פעם. סרט אחד, סולידי, סימובלי, זה בסדר. למרות שאין ספק שאני אוהבת לומר, כן ראיתי 3 סרטים ברצף. Endurance. אמנית פרפורמנס בסופו של יום, אנחנו אוהבות לסבול. לילה טוב.

השותפה שלי במקלחת עם 1 מתוך 2 בחורים שהיא יוצאת איתם כרגע. אני שומעת אותם צוחקים ואותה צועקת עליו בצחוק, לשתי השותפות שלי יש נטייה לדפוק צעקה או אנחה בקול רם מאד וזה בלתי נסבל. סיימתי סדרה עם רוצח סדרתי אכזרי במיוחד, הרוצח מטיימס סקוור. אף פעם לא אהבתי לשמוע אותה מצחקקת במקלחת עם הבחורים שהיא יוצאת איתם, זה תמיד עצבן אותי. עכשיו נראה  לי שהם נאנחים ומתנשקים. מזל שכבר צחצחתי שיניים. מתישהו השנה התחלתי (חזרתי) לישון עם אטמי אוזניים כי נמאס לי לבקש שלא יעשו רעש בלילה במרחבים המשותפים ובכלל. האם המרמור ניכר בדבריי. שאף אחד לא יענה לי.

ברמזור האשום נעצר ליד האוטובוס גבר על טוסטוס, מול החלון שאני ישבתי. ידיים מקועקעות, מחזיק וייפ, מזוקן, מדפדף בטלפון שיושב על סטנד שחור מגניב. הטוסטוס היה יפה. חשבתי, ככה אני רוצה להיות. גבר מזוקן על טוסטוס יפה בתל אביב מעשן וייפ ברמזור אדום. 

אני חושבת שאחד הדברים שאני מתעניינת בהם בסדרות דוקו רצח האלה הוא האופן שבו מספרים סיפור. של תעלומה, ובעיקר של אדם, בין אם זה של רוצח ובין אם זה של קרבן.

***

לפני בערך חודש באתי לספרייה ושאלתי את הספרנית מה שלומה, וישבנו לשוחח. כל השנה נמנעתי ממנה. היא אישה בת 70 שאני מאד אוהבת והיא מאד אוהבת אותי, היא חמה ומאד סבתאית, ואני נמנעתי מהחום הזה. כשישבנו היא אמרה שהיא הייתה מרוחקת מאנשים בשנה האחרונה, לא התעניינה, כאילו לא היה לה מה לתת. ואני הרגשתי רע כל השנה שאני נמנעת ממנה וביקרתי את עצמי על זה מאד. לפעמים הייתי הולכת מסביב לספרייה בכוונה כדי שלא תראה אותי.

***

מביך אותי לספר מה היה אתמול. זה בסדר, אני חושבת שגם עדיין לא עיבדתי את זה, שזה הגיוני. היא גם הרגישה מאד רע ובכתה מאד, והיום בבוקר גם כתבה לי כמה היא מצטערת ובכתה עוד, ועכשיו אני מרגישה יותר טוב ופתוחה אליה. אתמול העלבון היה מאד גדול. אני חושבת שהרבה מהסיטואציות בקשר שלנו משאירות אותי מבולבלת. אני חושבת שהזמן בנפרד עשה לי טוב, החזיר אותי לאיזו נקודת אפס של איזו התנהגות היא תקינה מבחינתי ומה הגיוני ומה לא. פחות לפקפק בדברים שנראים לי הגיוניים, ופחות להתבלבל כשמוצגת בפניי התנהגות שלא תואמת את הקו הזה בכלל. אני חושבת שנוח לי לא להיכנס עכשיו לדברים ולתחושות. אני כמהה לקרבה ואני מתעלמת מדברים שלא יביאו אותה אלי.