התחלתי כמה פעמים לכתוב פוסט וכל פעם מחקתי
המוח שלי הוא עיסה
הוא התחיל כמיכל שדחסו לתוכו כל כך הרבה דברים עד שהכל נמעך והותך והפך לעיסה
היו הרבה פוטנציאלים להשראות ביומיים האחרונים אבל אני כל כך גמורה ברמות קשות שאני לא יכולה להכיל בתוכי כלום, או לעבד אף אחת מהחוויות
היום בסוף היום דיברתי עם חברה על המופע שלה והצלחתי להיות קוהרנטית במשך שעה והייתה שיחה מעניינת, וגם הבנתי שיש כאן כיוון מעניין לעבודה יחד, אני חושבת שאני יכולה לקבל ממנה הרבה
אפילו לא התחלתי לחשוב על איך אני מתקדמת מכאן הלאה, עם היצירה שלי, אבל לא היה לי אף רגע עם עצמי בכלל לעבד את מה שעשיתי ואת זה שהופעתי
מרגיש הרבה קנאה כלפי הסטודנטים האחרים, שעושים דברים שונים מאד ממני
רצון גם לעשות דברים אמביציוזים או תאטרון או להכניס אנשים ואף הרבה אנשים לתוך היצירה שלי
לעומת השאלה האם לשהות בתוך האזורים שהם אזורי הנוחות שלי, לעבוד עם החוזקות שלי ולגלות מתוכם מה עוד אפשרי לי
זה גם לא שאין כאן דברים שמאתגרים אותי, בטח שיש, אבל זה אתגרים מהסוגים שאני כבר יודעת לאתגר את עצמי בהם, אתגרים רגשיים ופיזיים שמוכרים לי, לא כולם, אבל רובם
טוב כרגיל אני מנסה להקדים את המאוחר ויש דברים שפשוט יתגלו בזמנם
אני לא יכולה להבין הכל ואין צורך שאבין
היצירה סך הכל לא מבקשת שאבין אותה, אני מבקשת להבין אותה, היצירה מבקשת לצאת ולהתממש
איזה משפט פלצני זה נשמע אני לא בטוחה מה זה אומר בכלל
אני כל כך עייפה אומייגאד
אני צריכה לישון שמונה שנים אחרי הימים האלה
תוך כדי מנסה לזכור דברים יפים שאמרו לי
מבטים בסוף המופע שאמרו כמה ריגש אותם, אנשים שאמרו במילים כמה ריגש אותם, כמה היה יפה, חבר שאמר mic dropped
אני מפילה מיקרופונים
אני עושה את זה
זה גדול ובלתי ניתן להכלה עבורי
ההשפעה שיש לי על אנשים
הפחד התמידי שאני חיה בסרט ובעצם אין לי באמת השפעה בסדר גודל הזה
והבנה שכן יש לי, שהנוכחות הגבוהה שלי בתוך עצמי, הריכוז שלי, היכולת שלי לתת את עצמי לעצמי, להיות עם עצמי, כל זה מהפנט, שואב את תשומת הלב, ממגנט
הפחד לא להיות בענווה אם אבין אם זה ואדע לנסח את זה מול עצמי, הפחד להיות בשיגעון גדלות
הפחד להיות בתסביך משיחי
וגם הקושי לראות את עצמי ככלי בשירות, הרצון לשייך את האיכויות האלה אלי ולהגיד זה שלי, אני עושה את זה, ולא לראות את זה בתור כלי בשירות העולם, כוחות עליונים, או משהו אחר שכרגע קשה לי לנסח
משהו אחר
אחרי אתמול שנתתי את עזרתי לכל כך הרבה אנשים ומתתי בסוף היום
אמרתי לעצמי היום שאני לא הולכת לעזור לאף אחד היום
ושאלו אותי כמה פעמים אם אני יכולה לבוא לעזור, ועל אף שטכנית הייתי יכולה, אמרתי לא
הייתי מותשת וידעתי שלעשות דברים יגרום לי עוד יותר לקרוס, אז אמרתי לא
בסביבה שמצפה ממך בכל רגע נתון לתת את כולך, זה מרשים מאד וכל הכבוד לי
הלוואי שאשן הלילה אלף שעות
לילה טוב