נזכרתי בקורס בצבא שהוציאו אותנו לסד"ח ואני הייתי כל כך אובססיבית לא'
לילה אחד לא הצלחתי לישון מרוב שהייתי כל כך עצובה כל כך עצב תהומי
הייתי בעצב התהומי הריקני הזה המון זמן בתקופה ההיא
הרבה מזה היה כרוך בה, היא לא הייתה הגורם לזה, הגורם לזה בתוכי, הגורם שגרם לי להיות אובססיבית כל כך אליה, אבל כאילו לקחתי את העצב הריקני הזה והדבקתי אותו לדמות שלה בתוך הראש שלי
ככל שהריקנות גברה ככה יותר התאבססתי אליה
אבל זה לא היה קשור אליה בכלל
זאת לא הפעם הראשונה שזה קרה לי וזאת גם לא הייתה הפעם האחרונה
אני משתפרת אני יודעת שאני משתפרת
הלוואי שיכולתי להרגיש את הכאב בלי לקשור אותו לריקנות התהומית הזאת, בלי לקשור אותו לכמיהה לאישה
אבל עכשיו אני מתחילה לחשוב שהוא קשור קשר הדוק לכמיהה לאישה
הריקנות התהומית שלי קשורה ללב השבור שאמא שלי שברה
לתינוקת שננטשה
לילדה שחיה באימה
למתבגרת אבודה וכועסת שרק רצתה להתאבד
מאז שהכוס שלי התחיל לתפקד כישות בעולם אני מנסה למלא אותו בנשים שיאהבו אותי, מפנטזת על נשים שיאהבו אותי, מתחננת לנשים שיאהבו אותי, כמהה עורגת כל כך כמהה ועורגת
כי החור בלב שלי נוצר על ידי אמא שלי ואני רק מנסה למצוא אמא חדשה מאז
פעם בטיפול קבוצתי כלשהו אמרתי את זה, שם הבנתי את התובנה הזאת, ואישה אחת אמרה לי תתחילי להיות אמא לעצמך
מאז עברתי כברת דרך כל כך ארוכה אני לא יכולה לתאר לכם או לעצמי איך התקדמתי
וזה הגיוני זה באמת הגיוני שעכשיו אחרי ששני קרובי משפחה שלי מתו אני אהיה במקום כל כך נמוך, ומתוכו הריקנות תגיח ואיתה הכמיהה האובססיבית השורפת לאישה
זה הגיוני נורא ואני יודעת שאני לא צריכה להיבהל מזה
פשוט הלוואי שלא הייתי ממשיכה להזין את זה הלוואי שהייתי יכולה פשוט לכאוב
אבל זה הגיע כי לא יכולתי לכאוב יותר, לא יכולתי לבכות יותר אחרי השבעה האחרונה
אני לא יודעת איך למצוא מנוחה בתוך המקום הכל כך חסר מנוחה ונזקק הזה
ואני כנראה לא אפגוש את הפסיכולוגית שלי השבוע אוף אוף
אני צריכה הפסקה מהכלוב הזה אלוהים שישמור אותי
מחר אחזור ללימודים אם ארגיש מספיק טוב ולפחות יהיה לי קצת מפגש עם העולם שמחוץ לטלפון שמזין את האובססיביות הזאת
