אין לי מקום לשני סוגי החרדות, הסוג שלחוץ ושונא את עצמי, והסוג שבחרדה ממנה, שמוציא ומדגיש את הנזקקות שלי. אין לי מקום לשניהם ביחד. בא לי די. בא לי די כבר עם החרא הזה. עם כל החרא.
תכננתי לעשות עכשיו קניות אבל אין לי כוח, אף פעם אין לי כוח לעשות קניות.
בעצם אני מבינה שהיא מעוררת בי זעם כל כך גדול שבא לי לשבור משהו
אני כל הזמן מחפשת סיבות להיפרד
אני שונאת את הבנאדם שהיא מוציאה ממני
אני פשוט שונאת את הצדדים האלה של הכעס האינסופי
הנה עכשיו סגרתי אותה לגמרי
מרגיש שפשוט אין לי מה לעשות
אין לי שום אפשרות לדבר איתה, כל הבעה הכי קטנה של חוסר שביעות רצון סוגר אותה, את פאקינג אוסי
לא פאקינג תקפתי אותך, אמרתי לך שנעלבתי, ואז התייחסת אלי כמו אל משוגעת אז זה עוד יותר הפעיל אותי
איך אני אמורה לדבר איתך כשאני פגועה? ליטרלי את רוצה שאני אתבשל עם זה לבד עם עצמי, אפתור את זה לבד, ואז אבוא אלייך עם טון קטנטן ורך ואגיד לך שוב!!!!! למה זה מעליב כשאת נעלמת רגשית
לא מבינה על מה אני מתווכחת עם הרוח זה פשוט מרגיש שאין התאמה