לאחרונה בטיפול מתחוורת לי חוויית החיים שמגיחה בתקופה האחרונה, זו של הילדה הנטושה. התכתבתי עכשיו עם אמא שלי לגבי הסופש, מתברר שלה ולאחי יש תוכניות לשישי בערב, אז ביקשתי את האוטו כדי לנסוע לבת זוג ולא להיות לבד בשישי בערב, והיא אמרה שהבת של הבןזוג שלה מקבלת את האוטו שלו אז הם עם האוטו שלה. ביקשתי שתבדוק איתה אם היא באמת צריכה אותו כל הסופש כדי שלא אהיה לבד, והיא פשוט התעקשה שהאוטו אצלה וזהו. זה הפעיל בי בכי עמוק והבנתי שזה שוב קשור לתחושה הזאת, שמשאירים אותי לבד, ואף אחד לא דואג לי. המטפלת הזוגית דיבבה את שני הצדדים שלנו בפגישה הקודמת ואמרה על שלי, שהשאירו אותך לבד, שלא דואגים לך, וזה נגע במשהו עמוק. אני עוד לא יודעת מה לעשות עם שום דבר מזה, קרוב לוודאי שהתשובה היא שלא צריך לעשות עם זה משהו, אבל זה כן מעניין לראות את זה, את תחושת הנטישה וכמה היא עמוקה. הצורך הלא מסופק, שידאגו לי, שיהיו איתי ביחד, שלא אצטרך להחזיק כל כך חזק וכל כך לבד. איך אני לא נשארת עבד לנרטיב הזה, שאף אחד לא שם, אף אחד לא מגיע בשבילי.
לפני חודש. 25 ביולי 2024 בשעה 8:05