שדה פרחים

אני לא יודעת איך להרים את עצמי ואני גם לא ממש רוצה. אם פעם זה הרגיש פטאלי, היום אני יודעת שמחר בבוקר יהיה יותר טוב. יש בי מקום שמאשים את האומללות שלי בזוגיות הזאת, ואז מקום שמזכיר לעצמי שהייתי אומללה גם לפניה. אבל אני כן מרגישה את התנועה קורית, ומרגישה שיש דברים שמעכבים אותי בדרך לשם. אולי זה לא נכון. אולי זה נכון. האומללות הנוכחית דוחפת אותי אל עבר נקיטת פעולות שייטיבו עם עצמי, וזאת התנועה שאני רואה. יותר ויותר התקרבות לעצמי, רוך עם עצמי, עיניים טובות כלפיי. עכשיו נניח מה? לפני כמה שעות היה חיכוך בינינו ומאז אני במיטה קמלה, הולכת ודועכת ומתנתקת. סופסוף הקמתי את עצמי לחמם לי שאריות אוכל מגעילות מהמקרר, אצל אמא שלי אני לא מסוגלת לבשל. מה רציתי לומר בכלל. לא יודעת. אני לא עוצרת לשאול מה שלומי או מה יעשה לי טוב, לא מנסה לעצור את תנועת הקמילה. מאז שהחג התחיל רק בא לי שהוא יגמר, אתמול כל היום פיללתי שהיום יגמר, וגם בשעות האחרונות, שיגמר כבר היום. לא הייתי רוצה ככה, לא נשארו לי הרבה ימי חופש לפני שאני חוזרת לשגרה הדפוקה שלי, שבעזרת השם תהיה פחות דפוקה ועמוסה ורוויה בדברים שיעשו לי טוב ומנוחה. אמן. בכל אופן. אני חושבת שתכף אקח את כדור השינה של אמא שלי. היא קוראת לזה כדור שינה אבל באינטרנט כתוב שזה כדור אנטי פסיכוטי. כשהתחילה המלחמה היא נתנה לי אותו כשהייתי בחרדה איומה ומאז לקחתי אותו כמה פעמים כשרציתי להתנתק מהחיים. היא אומרת שרופא רשם לה את זה לשינה, אני לא שואלת שאלות מיותרות. פעמיים הבתזוג שלי התפוצצה עלי שלקחתי אותו, בינואר או בפברואר, התנהגה אלי כאילו אני מכורת הרואין. אני שמה לב לנטייה שלה לכעוס עלי מאד כשהיא דואגת לי. זה בלתי נסבל וסוגר אותי ומזכיר לי את אמא שלי שנתנה לי סטירה בכיתה ג כי הגעתי מאוחר מהלימודים והדאגתי אותה, וחרטה רמה נוספת של פחד ממנה. עם בת הזוג עכשיו זה פשוט גורם לי להירתע ממנה ולהסתיר ממנה. בפעמיים ההן הראשונות סיפרתי לה בין היתר כי רציתי שתדאג, או יותר נכון שתראה שכואב לי. זה חזר אלי כמו בומרנג לעין. לא עשיתי את זה שוב מאז, למרות שאני לא חושבת שזה דבר בעייתי, זה פאקינג כדור שרשמו אותו לשינה. בכל מקרה לפני שבוע וחצי היו שני לילות שגם עשיתי את זה וכבר לא סיפרתי לה. תחילת השקרים הוא סימן גרוע. לפני איזה חודשיים היה לנו ריב והיא רצתה ללכת לישון ולהתנתק והייתי כל כך מתוסכלת וכועסת ופגועה שהלכתי לבכות בשירותים ואז התחלתי לתת אגרופים לחבילת נייר הטואלט. כשחזרתי היא שאלה מה זה היה הרעש הזה ושיחקתי אותה כאילו אני לא יודעת. עכשיו היא נפגעה ממני ממשהו שאמרתי, מה זה היה? דיברנו בוידיאו, אמרתי שחשבתי להיפגש עם חבר טוב שלה כי אנחנו מתכתבים קצת, היא אמרה שזה מוזר לה, אח"כ אמרה שאני בכל מקרה אעשה מה שנראה לי. אמרתי כן, ככה אנחנו עושות דברים כאן, לא? והיא נפגעה. אמרה שהיא מבקשת שאפסיק להגיד לה דברים פוגעים, ושזה מרגיש שאני אומרת לה דברים כדי לנסות להכאיב לה בכוונה. האמת שאני פשוט מרירה ברמות קשות על הרבה מאד דברים. כאן לדוגמה מרירה על ההתעקשות החוזרת ונשנית שלה להוכיח שהיא אדם עצמאי בעולם ולא לקבל החלטות יחד איתי. איזה שטויות כל זה. מחר אני אתחזק ואגיד לה שאני לא רוצה לדבר כמה ימים. כל הזמן אני דוחה את זה, אבל אני פשוט לא יכולה, לא יכולה להיות בתקשורת האינסופית הזאת שהיא בעצם מיליון טריגרים כל הזמן. האמת היא שאני מרגישה ממש גרוע עכשיו, וחבל שאני לא יכולה להגיד לה את זה ושהיא תנחם. היא לא יכולה לנחם אותי כשהיא מטורגרת. אולי הפחד הגדול שלי הוא שניפרד ואני לא אהיה פחות אומללה. אותה סיבה שלא טיפלתי בכאבי הגב והבטן שלי בעשור האחרון, מהפחד הלא מודע שזה לא יעזור. אבל עכשיו כבר התחלתי דיקור ופיזיותרפיה פרטית. בגלל זה אני מרגישה תקווה לעתיד. עכשיו ספציפית לא, אבל היו לא מעט ימים לאחרונה שהלכתי לישון בוכה וקמתי עם מוטיבציה לחיות. אולי גם מחר יהיה כזה. לא ברור לי מה אני אעשה, כי אין תחבצ, ואני בעיר אזוטרית במרכז, ואמא שלי לוקחת את האוטו לטיול בדרום שאני תוהה אם כדאי לי להצטרף אבל גם אין לי באמת הרבה מוטיבציה לחיים עכשיו. אולי יהיה לי נחמד מחר לבד. אולי אצליח לאסוף כוחות לצאת לסיבוב בחוץ, או לעשות יוגה או משהו. עכשיו אני אמשיך לשקוע בתוך העצבות שלי, אסיים את תפוחי האדמה השרופים האלה, אבלע חצי כדור ואמשיך לראות את הסדרה שאני צופה בה בפעם הרביעית. מחר יום חדש, המשפט השגור ביותר בפי בשנה האחרונה. זה עדיף על "אין לי כוח" שהיה שגור בגיל 18. האמת, שזה באמת עדיף. כל הכבוד לי.