הלוואי שהיה לי את המקום להגיד, אני רואה שמשהו עובר עלייך למרות שאת לא מדברת על זה, את רוצה לספר לי? אני אוהבת אותך, אני כאן.
אבל במקום אני הופכת קהה, אדישה, מנותקת. משום מה עכשיו עולות לי דמעות. בכלל לא רציתי לכתוב פה, הייתי מעדיפה לכתוב במחברת, אבל היא רחוקה ואני עייפה מכדי לזוז.
כשאת לא מדברת איתי ומתחמקת ממני, את ממקמת את עצמך נגדי. ככה אני מרגישה, אני לא אפסיק להרגיש ככה, בטח שלא בזמן הקרוב. ככל שזה מתארך, ככה המרחק גדל.
האמת היא שזאת פשוט המשאלה העמוקה שלי, שיראו כשאני לא בטוב ושקשה לי לתקשר על זה, ויגידו לי אני כאן, אני אוהבת אותך, זה בסדר. ואחרי תקופה כל כך ארוכה שלא קיבלתי את זה, אלא את ההפך, התחמקות המנעות ושתיקה, אין לי לתת את זה. וזה עצוב לי. אבל אין לי את זה במשאבים שלי.
אני חושבת בימים האחרונים שאני לא מבינה את החוזה בינינו. לא מבינה את המחויבות שלנו אחת כלפי השנייה. זה דבר, שנה לתוך קשר. היינו שבוע וחצי ביחד כל יום והיה ממש טוב, ועכשיו חזרנו כל אחת לעירה ולשגרתה, והן לא שזורות זו בזו. כשלא מתעניינים בי, לא מרימים אלי טלפון, לא חותרים לפגישה איתי, אני מרגישה שהמחויבות אלי לא גבוהה, ובשלב הזה אני מתאימה את עצמי. לא מתעניינת, לא חותרת לפגישה, לא יכולה להכיל כשאת רגישה ובוכה. את בכלל לא מבקשת שאכיל, בשלב הזה בצדק, כי לא הייתי יכולה להכיל. זה גורם לי לתהות באמת אם נשאר לי מה לתת כאן. קורה מה שחשדתי, ולפרקים פיללתי, שיקרה. אני לא יכולה פשוט לעזוב כי רע לי. אני הולכת ודועכת ומתנתקת, המשאבים שלי והמקום שלי להכלה דועכים, עד שיגיע כנראה מצב שברור שאין לי יותר מה לתת. לא יודעת. זה עצוב לי. אבל אני פשוט לא מרגישה שמכלילים אותי בחיים. היא אומרת שהיא עושה את זה כל הזמן, אבל כל כך הרבה דברים קטנים גורמים לי להרגיש אחרת. וזה קטן, ומרגיש לי טיפשי, ואני לא מסוגלת לשתף אותה בזה, כי אני כבר לא מרגישה שיש לי מקום לשתף ברגשות שלי. דברים כמו שהיא קראה ספרים על טאו ואירייוודה והזמינה כל מיני דברים לנסות שכתוב שם שטובים לבריאות, שזה משהו ששתינו חזק בו עכשיו, והיא לא חשבה לשאול אותי אם אני רוצה גם. או סתם עושה הזמנה מאייהרב ולא חשבה לשאול אם אני גם צריכה משהו. אני לא מצליחה להבין, אני לא חושבת שאני כל כך גרועה בתקשורת כמו שנדמה מהקשר הזה, אבל משהו בדינמיקה בינינו אני מרגישה שמוציא ממני את הצדדים הכי גרועים שלי. שומרת טינה, צרת עין, מתחשבנת, שומרת בבטן ולא מספרת כשאני נפגעת או מכווצת. וככל שהזמן עובר אני מרגישה שזה מחמיר. או שלפני כן פשוט כעסתי והבאתי אליה את זה בצורה שהיא לא יכלה להכיל בשום צורה, ועכשיו אני בהופכי של זה, שומרת בבטן בגלל התחושה שאין לה מקום בשבילי. זה כמו שהמטפלת הזוגית שהלכנו אליה אמרה, שאני מצפה לדחייה אז אני לא מנסה בכלל. וואלה, עכשיו חזרתי ללמוד וגם אין לי זמן להתעסק בדברים האלה, לחפור בנפש ובמה שאנחנו מרגישות, אין לי זמן ולא משאבים נפשיים, אז ברור שאני לא משתפת והפער בינינו מעמיק. מה שבעדיפות הכי גבוהה שלי כרגע זה להרגיש טוב, לטפל בגוף שלי, והגוף שלי קורס כשאנחנו רבות. לא יודעת. אני מרגישה שזה עצוב לי כי אני רואה איך שתינו עקשניות כאלה ומתחפרות כל אחת בעמדתה. אולי פשוט נגמר לי המקום. אולי זה פשוט לא המקום שלי, אם אני לא מוכנה לזוז מהעמדה של אני לא אעשה אלייך צעד לפני שתעשי אלי. אני פשוט לא יכולה יותר, אחרי שנה שלמה של אני עושה כל פעם את הצעד כדי לשפר בינינו את הדברים, אני לא יכולה יותר להיות זאת שכל הזמן רואה את שתינו. ואולי זה מדרדר כי זה פשוט לא במשאבים שלה לעשות את זה נקודה.
לפעמים אני מרגישה צורך עמוק לנתק את הקשרים בינינו, להפסיק להטלטל כל כך מכל תנועה. זה מרגיש מוזר, כי זה שהיא אמרה שהיא בוכה כן גרם להתעוררות של אמפתיה כלפיה, וגרם לי להיזכר מי היא כשאנחנו יחד ואוהבות, קצת. לא יודעת. להיות במרחק אחת מהשנייה ובהתנהלות שהיא ההפך ממה שגורם לי להרגיש אהובה, גורם לי להרגיש לבד ולהתרחק. בגדול מה שקורה זה שקיבלתי את המסר לא לסמוך עליה אז אני לא. ואני רוצה לדחוף לה את זה לפנים ולעשות לה דווקא, להעניש אותה על זה, שתרגיש רע, שזה מגיע לה. יש בי חלק שבאמת מרגיש שזה מגיע לה. אבל כשהיא עצובה ובוכה וממוטטת בגלל זה, אני לא מרגישה טוב. אולי אני פשוט לא רוצה להיות פה. או שצריך להכיר בזה שאני פשוט לא סומכת עליה בשום צורה עם הלב שלי. עכשיו היא אומרת שהיא פה, והיא רוצה לתקן כשאנחנו לא בטוב, אבל הפה הזה והלתקן פשוט רחוקים מאיך שאני צריכה שיהיו פה ושיתקנו. מה שנקרא טו ליטל טו לייט. זה מעלה בי כל מיני רגשות קשים ומורכבים שאני לא רוצה להרגיש עכשיו. מנגנון הניתוק נכנס ממש ואני נרדמת, בטח אלך לישון עוד רגע. אבל גם מרגישה קטנה וקצת חסרת אונים, שהייתי רוצה שיראו אותי ויחזיקו אותי, שזה משהו שאני לא כ"כ מרגישה כבר לאחרונה. אני לא יכולה להרשות לעצמי להרגיש. הייתי רוצה לומר לה את הדברים האלה, אבל אני לא יודעת בשביל מה. אולי אני צריכה להתמסר לבכי שרוצה להגיע.
