ניתוק מגיע במצבים שבהם לא בטוח להרגיש. בין אם הרגשות גדולים ומכלים, הסיטואציה בלתי ניתנת להכלה, או אין סביבה בטוחה להרגיש אותם בה.
אני לא יכולה להיות יותר פגיעה איתה. זה פשוט לא קורה. אם אנחנו נכנסות למצב קשה, אם היא לא תעשה צעד אלי, אני כבר לא אעשה צעד ראשון אליה. זה לא קשור לגאווה, זה קשור לזה שהמערכת שלי פשוט לא מרגישה בטוחה לגשת אליה כשהיא סגורה ומנוכרת. אני גם סגורה ומנוכרת והיא לא מרגישה בטוחה לגשת אלי. נוצר מצב שכל פעם שאנחנו לא בטוב אני זאת שצריכה לצאת מעצמי ולצעוד אליה. אין לי יותר את היכולת הזאת. כל דבר קטן שקורה אני פשוט נאטמת לגמרי, אם היא לא תעשה צעד לקראתי אני לא אצא מזה. והנה היומולדת שלה נהרסה. נהרסה זאת מילה כל כך גדולה. ביליתי שעות לארגן לה יומולדת שהיא תוכל ליהנות בה, כי היא בכלל לא רצתה להזמין אף אחד או לעשות שום דבר כי חצי מהחברים שלה עזבו את הארץ. היא רצתה להמשיך להתבצר בנרטיב שכולם נטשו אותה ואין לה אף אחד. אני חושבת שהיא כל כך התכווננה אליו שהיא לא יכלה לנסות לעת מעצמה ולעשות משהו אחר. היא רצתה להרגיש נטושה ביום הולדת שלה, אז היא הרגישה נטושה גם על ידי. אפילו שהסעתי אוטו מלא בה ובחברים שלה 3 שעות. ודיברתי עם כל החברים שלה והזמנתי אותם וארגנתי את הדבר הזה וניסיתי להתחשב בכל אחד ולחצתי את עצמי. כל זה בזמן שאני חולה במקום לנוח. ועבדתי שעות שעות בלחקור על המתנות המדויקות והכנתי אותן. מבחינתה הרסתי לה את היומולדת ונטשתי אותה.
אני נמצאת בנקודה שאם היא לא תיגש אלי כשאני סגורה ונשמרת, אני לא אצא אליה. לגשת אלי יכול להיות הדבר הכי קטן. חיוך. מבט. משפט שמראה שהיא רואה אותי. אולי זה גם מה שהיא צריכה כשהיא סגורה, אני לא יודעת. אבל זה פשוט בלתי אפשרי לי. כל הטיול הזה היה פשוט סיוט. סיוט. מעבר לפלשבקים לילדות על כל הטיולים שנסגרתי וההורים שלי פשוט עשו עלי חרם וסנקציות. כל הסופש רק חשבתי על זה שיעבור מספיק זמן מהיומולדת ואני מסיימת את זה. אני לא קובעת איתה יותר תוכניות לעתיד כדי שזה יהיה יותר קל. עכשיו אני טיפה פחות נסערת ותוהה אם יש מקום ללמוד טקטיקות חדשות להתמודדות. אבל לא יודעת. נגמר לי המקום. אנחנו כנראה פשוט שתי חתיכות פאזל שצריך להפסיק לנסות לחבר אותן בכוח.
