נכנסת לסחרור של עומס. הפעם עומס שרק אני לקחתי על עצמי כי אני עושה מיליון חזרות וניסויים של דברים שלי שלא דורשים ממני חיצונית. עומס טוב, אבל הוא מתחיל להקריס אותי.
תוהה ממה אני נמנעת בזה שאני הופכת את עצמי לכל כך עמוסה. הערב אני קרוסה וסדקים מופיעים. חרך קטן שדרכו עובר משהו על להרגיש אהובה. מרגיש שהכל תמיד מתנקז לשם. להרגיש אהובה.
אני לא יודעת מה להגיד על הקשר הזה. לקחנו הפסקה עכשיו, נכנסנו אליה ברע, מביך אותי לספר איך היא התחרפנה עלי על מה שבעיניי נובע פשוט מהחרדות שלה. האכפתיות שלי דועכת. אבל עכשיו אני קרוסה גמורה ועצובה ומבצבץ הצורך להרגיש אהובה.
אני עייפה מכמה זה מעייף, המאבקים הללו. כמה שזה מרגיש קשה ובמאמץ לא טבעי למצוא טוב ביחד. אני רוצה להרגיש אהובה ולאהוב. למה זה מרגיש כל כך קשה.
חושבת לוותר על ניסיון ליציאה מחר בסילבסטר. אני גמורה ומותשת ורק רוצה להיות בבית. אולי אני אכין שוקו חם או סנגריה חמה. נזכרת פתאום שאמרנו שנדבר בחצות שלה ובחצות שלי. בשלי נראה לי שאני אהיה ישנה. אבל בשלה יהיה פה בבוקר. אם אני מתגעגעת זאת אולי תהיה הזדמנות. אני רוצה לקום לקרוא את המכתב שהיא כתבה לי אבל אני כל כך עייפה.