חשבתי מקודם, מה אם פשוט הייתי בוחרת לסמוך עליה, לבטוח בה. שהיא לטובתי וכאן. מנסה לא למהר לתייג את זה כגזלייטינג עצמי לפני שאני נותנת למחשבה הזאת רגע.
אין ספק שאני מכירה את עצמי ויודעת שיש דברים שאין אותי בהם כשזה מגיע למינון. אני אדם של 1 ו0. תנו לי את הדבר האסור פעם אחת ואני רק ארצה עוד ועוד ממנו. אני גם יודעת להסוות את זה כלא בעיה, למרות שעם השנים אני פחות ופחות מתאמצת, יותר ויותר דווקא רומזת שזאת בעיה. אני זוכרת לפני שנה כשצרכתי משהו שלא היה כדאי ואז אמרתי לבת זוג על זה והיא השתוללה עלי שאני עושה עליה מניפולציה כדי לזכות בתשומת לב שלה. והפסיכולוגית שלי אמרה, ומה אם באמת ניסית לעשות משהו כדי לזכות בתשומת לב שלה. לא זוכרת איזו תוספת הייתה לזה. בראש שלי זה היה בוייב של, כי לא הצלחת להשיג אותה בדרך אחרת. עכשיו אני תוהה אם לפסיכולוגית שלי הייתה צריכה להיות תגובה אחרת, כמו לנסות להבין למה אני מנסה להשיג תשומת לב בעזרת סימום עצמי, למה זאת דרך הפעולה שאני בוחרת, ולמה מלכתחילה אני בסיטואציה שבה אני מרגישה שאני חייבת להתריע בצורה כזאת משמעותית שמשהו לא בסדר אחרת אף אחד לא רואה. מחזיר אותי לי"ב לימים שלא הלכתי שבועות ללימודים ועישנתי וויד בסלון בזמן שאמא שלי עבדה בבית. זה תמיד היה תמוה. מישהו היא אמרה משהו כמו שהיא סמכה עלי ולא חשבה שזאת בעיה. מזכיר לי את הסיפור על שכשאחי נולד והייתי בת שנתיים היא הפסיקה להרים אותי על הידיים כי היא חשבה שאני כבר ילדה גדולה. עד שדודה שלה אמרה לה שאני גם תינוקת וצריכה שירימו אותי. היא אמרה שאף פעם לא הייתי באה אליה, תמיד הייתי עצמאית, הולכת לשחק לבד. משלים פתאום עוד צבעים בתמונה של אף פעם לא נתנו לי כל כך להיות ילדה. תמיד לקחתי על עצמי כל כך הרבה אחרויות שלא מתאימות לילדה. היום ישלי סלידה כזאת גדולה מהמילים בוגרת לגילה. למה היא בוגרת לגילה? זה לא תקין. היא צריכה להיות בוגרת כגילה. אולי בגלל זה המסע של ה.. 7? 6? 8? שנים האחרונות, לחיפוש אחר הילדה שאני, לתת לה להיות ולשחק ולהרגיש. אני מרגישה שכל כך נטשתי אותה. בחצי שנה האחרונה, בשנה האחרונה. היא הבינה שהפעולות שהיא עושה לא משפיעות בשום אופן על המציאות, לא מזכות אותה באהבה, אז היא התנתקה, הלכה, כי אני נשארת בסיטואציות שעושות לי כל כך רע. עצוב לי עכשיו לפתע. לפני שנתיים דווקא היה לי חיבור חזק אליה. הייתי יכולה לזמן אותה ברוחי ולשאול אותה מה שלומה, מה היא צריכה. משהו בקשר נהיה כל כך ממוסך, מעומעם. אני אפילו מתביישת לנסות לדבר איתה בימינו. אני חושבת שהמופע הזה בלימודים, בדרכים לא דרכים, חלקן מאד אינטלקטואליות, מנסות להחזיר אותי לילדה המשחקת והמרגישה. הרגישה והמוזרה. אבל זה רק סדק מאד קטן. אני רוצה לבכות עכשיו ומשהו לא נותן לי.
אחרי שהבתזוג השתוללה על הכדורים שלקחתי הפסקתי לספר לה אגב. היו עוד כמה פעמים שלקחתי אותם. חודשים רבים אחר כך סיפרתי לה כדרך אגב. לפני שהיא טסה עשינו כמה שאכטות, הראשונות מאז שהפסקתי לעשן הכל לפני כמעט שלוש שנים כבר. מאז אני חושבת על זה הרבה. עכשיו אני חושבת על זה שתכף אגיע לאמא ואשאל אותה אם יש לה. מבחינתי זה רק עניין של להוריד את המתח, של פעם ב. למרות שאני יודעת שמוח של מכור הוא מוח של מכור. ולי יש מוח של מכור.
להרגיש עכשיו קצת מהרגשות עוזר, אבל הפקק שקפץ פתאום עליהם שוב מנתק אותי מעצמי. תכף אלך לזלול עוגה ומתוקים שראיתי שיש במטבח של המשרד. אני מרגישה במחסור כל כך עמוק וחמור של תשומת לב ואהבה. זאת לא אשמת בת הזוג, אבל הקיום שלה, הדינמיקה שלנו, מנכיחה את זה בצורה נוראית. בכל פעם כזאת אני רוצה לסמם את עצמי למוות. אני מפנטזת על לירות לעצמי בראש. זה נשמע קיצוני, אולי זה קיצוני, אבל זה גם מה שתמיד חייתי איתו, פנטזיות מוות בזמנים מתוחים. אולי אני מתנהגת לזה כאילו זה רגיל, רמות הסטרס ומועקה והחרדה שאני חיה איתה. פלא שאני חיה איתם. מתה מפחד ממחלה נוראית שתיפול עלי, לא שאני לא כבר סובלת מעל עשור מכאבי גב ובטן קשים. אחרי הלימודים שנגמרים באוגוסט התוכנית היא לעבוד כמה חודשים ולקנות one way להודו. אני מפנטזת על זה כאילו זה מה שיגרום לי להרגיש טוב, יינתן לי שקט נפשי, מנוחה. במובן מסוים אני בטוחה שזה נכון, המתח שהייתי שרויה בו ב4 שנות לימודים דפוקים, שנה וחצי של זוגיות דפוקה פלוס מלחמה מזוויעה. להתרחק מכל זה (לול אלא אם הבתזוג תטוס איתי), אני בטוחה שזה ישפיע לטובה. וגם יש בי חלק שלא קונה את זה ויודע שאני מנסה לתלות את האושר שלי באיזו פנטזיה על העתיד. זה בסדר שעכשיו אני סובלת, אחר כך יהיה יותר טוב. אנאערף.
אני יודעת שאני קשה מדי עם עצמי. אני יודעת שזה בסדר. שהכל בסדר. פאק איט זה בסדר גם אם אני הולכת עם המוח המכור שלי ומעשנת שאכטה. למרות שאני יודעת איזו בגידה נוראית זה מרגיש בעצמי כל פעם שאני עושה דבר כזה, בחלק מהפעמים אני עושה את זה ובוכה תוך כדי. לא יודעת מה אני רוצה לומר. צ'יל אולי. לנשום.