ימים אחרונים בהודו. אני מותשת לחלוטין מאינסוף עשייה. אינסוף ריבים ואנרגיות רעות בינינו. לפחות התעקשתי על חדר משלי וכאן יד לי קצת שקט מדי פעם. שומעת את הנחל ששמעתי גם בשבוע הראשון שלי כאן לבד. קל לפספס אותו רוב הזמן. אני רוצה לנוח אבל אולי גם לא רוצה? חשה מרמור וטינה על החלק הבא של הטיול. מה שלא רצינו שיקרה. טסות לברלין ביום ראשון, בערך 36 שעות של נסיעות ארוכות וטיסות ארוכות והמתנות ארוכות בשדות תעופה. אם נמשיך להיות באותה אנרגיה זה יהיה מאד קשה. אני בניתוק רוב הזמן ממה שאני מרגישה. לא ממש רוצה להיות קרובה אליה רוב הזמן, בחלק מהזמן כועסת, ובשארית עצובה שככה בינינו. זה באמת מרגיש שעצם זה שאני רוצה ספייס גורם לה להיסגר ולהתרחק. זה מרגיש כמו עונש, אבל כשניסיתי להגיד שברמה מסוימת היא מנסה לגרום לי להרגיש אשמה עם האופן שבו היא אומרת דברים, היא איבדה את זה.
אני עצובה לעזוב את הודו. אני כועסת שלא הייתי פה בסוף לבד כמו שרציתי. אני מרגישה טינה מסוימת שאנחנו טסות לאירופה למרות שלא כל כך רציתי. גם לא כל כך רציתי להיות כ"כ הרבה ימים בברלין, אבל אמרתי יאללה בגלל שאנחנו מבקרות חבר שלה. עכשיו לא כל כך בא לי על שום דבר מזה, אבל יש כבר כרטיסי טיסה, לברלין ואז לבולוניה איטליה. מנסה להגיד לעצמי שיכול עוד להיות טוב ויפה בקהילות האלה. אח"כ אנחנו טסות לארהב שגם את זה אני לא רוצה. התחלתי לעבוד יותר, התחלתי עבודה שנייה חדשה, אבל עדיין לי כסף לכל הדברים האלה. טוב. נראה.