יחסית ליום שקיבלתי בו וסת עשיתי הרבה יותר מדי דברים. אני שוכבת מנותקת מאוד במיטה. יש משהו נעים בניתוק, מנחם, עוטף באיזו שכבה כזאת של צמר גפן, מבודד ביני לבין העולם. הבנתי שאני לא ממש עושה או נוהגת באופנים שהייתי רוצה לנהוג בהם כאן בברלין כי אנחנו רוב הזמן עם החבר שלה. נניח הוא הולך נורא מהר, וגם הוא גר פה שלוש שנים, אז אני לא יכולה ללכת לאט ולהסתכל על הבניינים והאנשים ומה שקורה. פשוט להיות ולחוות את העיר. אני גם לא בוחרת איפה אני רוצה לאכול, נניח. לא אכלתי שום דבר שריגש אותי עדיין. וכאילו הכל טוב אנחנו פה שלושה ימים. אבל גם זה טוב להבין את זה ולהבין מה אני רוצה אחרת. זה מורכב כי כאילו הוא הבסטי שלה ואנחנו פה כדי שתפגוש אותו. והוא מאד חמוד ועם לב טוב ורוצה לעזור ועוזר מאד, היום הוא ממש עזר לי עם הסים. הוא פשוט לא כ"כ מעניין אותי, הוא לא האנשים שלי, וזה דורש ממני המון אנרגיה מנטלית לבלות איתו.
היינו אמורות להגיע לברלין לבלות במסיבות וסמים וסקס וכו אבל לא נראה לי ששום דבר מזה יקרה. הלכנו היום לערב לסביות בבר קווירי, בדרך לשם רבנו, ואז זהו, לא היה אותי יותר ולא היה אותה ולא היה אותנו. הגענו לשם, ישבנו שתי דק ועשינו אחורה פנה. אנחנו אמורים ללכת למסיבה בסופש, אני בספק אם זה יקרה. כאמור, עטופה עכשיו בשכבה נעימה ומבודדת של ניתוק.
אני במקום שתוהה לגבי כל הבחירות חיים שעשיתי בשנתיים האחרונות. היא אמרה שהיא פוחדת שאני לא שמחה ומאשימה אותה. כאילו, כן, זה נכון. גם עכשיו אני מאשימה אותה שאנחנו לא עושות דברים כיפים בגללה, אבל אני יודעת שזה פשוט נוח לי להאשים, שיש בי מקום שגם קשה לו להניע את עצמי לפעולה, אז להאשים אותה מקל. אני בכללי בכלל לא בטוחה מה אני מרגישה. לא שמחה אבל.
פתאום אני מאד עייפה. ורעבה. הלכנו לסרט אז אכלתי מיליון חטיפים וארוחת הערב התפספסה, ועכשיו אני מתחרט. השעה כמעט 10 בלילה ולא נראה לי שאוכל משהו. עדיין יש אור בחוץ שזה מחריד. כואב לי הרחם.