שדה פרחים

התחלתי לכתוב אתמול:

 

איכשהו היום ה16.12 שזה אומר שסיימנו את הספירה לאחור ואנחנו בעתיד. נחתנו היום בבנגקוק ומאז אני די בהלם. הספקנו לבקר פעמיים בסבן אילבן וגם לעשות פוט מסאז'. החדר הפרטי שלנו בהוסטל קצת עם וייב של תא כלא, מיטת קומותיים בלי חלון והכל בטון. חם ולח מאד. אני לא יודעת מה דעתי על האזור שאנחנו נמצאות בו, אבל בכל מקרה הבנתי שאני צריכה לתת לעצמי זמן לדברים. איכשהו אני גמורה ומוכנה לישון, למרות שלפי הארץ השעה היא 16:00? נראהלי. לא ישנתי מספיק שעות במטוס וגם חושך ואני גמורה.

 

*

 

התעוררתי מרעש הצפצוף של כרטיס מנסה להיכנס לדלת ולא מצליח, חשבתי שזאת הבתזוג אבל אז שמעתי אותה זזה מעלי במיטה. המסקנה הייתה שמישהו התבלבל בדלת. השעה 6 וחצי. קרסנו באזור 10 והאמת שיכולתי להמשיך לישון מבחינת עייפות, אבל גם מרגישה שישנתי די טוב. ישנתי בלי אטמי אוזניים לראשונה מזה שנים. אנחנו מנסות להיגמל. אין שום אינדיקציה לשמש החדר הזה מפאת חוסר החלון, שזה משהו שלא חשבתי עליו. לא יכולתי לשער מה השעה בלי להסתכל בטלפון. אנחנו באזור של הצטיינה טאון והכל הרגיש מאד עמוס אתמול, וקצת מלוכלך ומסריח. יחד עם השילוב של החדר הזה שאין בו חלון - אני מרגישה קצת נחנקת. אני שמה לב לכל מיני מנגנונים שמנסים לשמור עלי בתחושת שליטה, ושאני לא כל כך מרגישה בשליטה. שזה חלק מטיול ארוך במדינה זרה. ובטח שזה מאפיין של היום הראשון, אם לא של עוד ימים רבים. יש בי חלק שמתחרט שלקחנו הרבה ימים בבנגקוק אפילו שעדיין לא גילינו בה כלום. הרגשתי עוד בארץ שהערים סוגרות עלי, שאני צריכה כבר לטבע. ואנחנו בעיר אחושרמוטה עיר, או לפחות באזור מאד עירי בתוך עיר שהיא עיר.

 

פתחנו אתמול קבוצת וואצאפ לחברות ואני כהרגלי הוספתי עוד ועוד אנשות שחשבתי שיהיה נחמד לשתף ואז גם כמה כי לא נעים ועכשיו אני מפדחת שאולי הוספנו כאלה שלא היינו צריכות ופתאום מביך אותי לפרסם בקבוצה ומה בכלל לפרסם בקבוצה. פתחנו אותה כדי לשתף במקום לפרסם בסטורי וכאלה שלא בא לנו, ורצינו עדיין לשמור על קשר עם חברות ולשתף מה אנחנו עושות. אבל פתאום גם מרגיש לי מוזר פשוט לשלוח לחברות תמונות שלנו מבלות. לא יודעת. כמו שהבתזוג אומרת, המוח שלי צריך למצוא על מה להיות בחרדה. הייתי מפרסמת דבר טקסט שכזה בקבוצה? אולי זה היה נחמד. כשהתחלתי לשתף את המחשבות שלי בכלוב די הפסקתי במקומות אחרים. כולל במחברת שלי.

 

אתמול בערב עברנו ליד מקדש, לא נכנסנו כי הברכיים שלנו לא היו מכוסות אבל משהו בלהיות ליד דבר קדוש ורוחני עשה לי טוב. זה פחות עירי. אנחנו גם ממש ליד הנהר ויהיה לי מאד נחמד לשוט עליו. אני בתחושה עדיין של עשייה, צריך לתכנן מה עושות וכל זה, למצוא דברים, לעשות לעשות. כשהיינו בארץ הרגשתי שכל מה שאני עושה זה לצרוך, ובעצם גם בתור תיירת עושים את זה המון. התעייפתי מזה. אני רוצה משהו אחר. בכל אופן אני מבינה שאני צריכה להיות סבלנית עם עצמי, ועם המקום. אחד ממנגנוני השליטה שלי הם לדאוג שהכל יהיה לי נוח פיזית (ובטח לא רק פיזית). שהכל כמו שאני רוצה וצריכה שיהיה. זה נובע מרגישויות אבל אני מבינה לאחרונה שגם זה נותן לי ביטחון ותחושת שליטה. ועכשיו בעצם המון דברים לא נוחים ולא בשליטתי ואני צריכה להבין איך להתמודד עם זה. 

 

כרגע אני שוכבת בחדר החשוך על המיטה הקשה (האמת מתה על הקושי) וקצת קשה לי לנשום מחוסר אוורור. מאמי ניסתה לחזור לישון, יכולתי גם אני אבל בזמן האחרון קשה לי שוב להירדם אחרי שאני קמה. באלי לצאת לראות מה קורה בחוץ. אולי אאזור אומץ. כל האוברוולם וההלם מהסיטואציה משאירים אותי קצת משותקת. אני חושבת שאני צריכה לזכור שאין שום דבר שאני חייבת לעשות, או להרגיש, או לרצות. פה אגב 5 שעות קדימה, שבכלל חשבתי שזה 4, וזה גם שיבש לי עוד את האוריינטציה, הטעות הזאת. אני נזכרת כמה אני אוהבת עקומות למידה, למידה תהליכית, כמו עם התיקים שלנו, עם הזמן נלמד איך אנחנו אוהבות לארוז אותו ומה יהיה איפה. וככה גם לגבי כל מיני דברים בטיול. אני אוהבת ללמוד את הדבר ולהשתפר איתו. אבל אני שוכחת שנקודת הפתיחה יכולה להיות קשוחה, כשהכל לא מוכר ולא ידוע, ואין עדיין שום למידה של עצמי ביחס לדבר. בעצם בתוך חוסר נודע אחד גדול. אני גם שמה לב שאני מאד פוחדת כל הזמן שירמו או יגנבו אותנו, וזאת חווית מציאות מאד לא נעימה.

 

הו וול. אנסה לקום, לפחות לשירותים. אני מצפה גם להתחיל לפגוש אנשים חדשים ולתקשר, מרגישה שזה יעשה לי טוב.