הרהורים

טיילתי לתומי והצצתי בשמיים,
לכוכב אחד שלחתי ידיים.
הוא לא הבריק במיוחד וגם לא נצץ,
אבל לי הוא קרץ.

כוכב לא פשוט ודי חמקמק,
לקח זמן עד שבידי הוא החוזק.
אולם מי שכבר היה בידיי,
החל לזהור הוא מבלי די .

אור יפה ובוהק, יותר מכל כוכב אחר,
כל העומד מולו מסתנוור.
אהבתי את הכוכב, שמחתי להיות בעליו,
רציתי אותו בכל זמן ומצב.

אורו של כוכבי לא פחת ולא נחלש,
אולם חומו עלה וגעש.
ככל שהאיר יותר כך התחמם עוד ועוד
ובידי כבר החל לרעוד.

רציתי, ניסיתי, שיניתי תנוחה,
אולם חומו לא נתן לי מנוחה.
הרגשתי כי איני יכול לאחוז בו בבטחה,
ובעצב רב שילחתיו חזרה לחשכה.

הוא לא שאל למה, הוא הבין,
אך את אורו המקסים אלי המשיך והכווין
נצנוצים רחוקים הבליחו וקראו
ואני התגעגעתי לאורו.

הוא אמר "כך את אורי, אחביא את חומי,
רק איתך רוצה אני".
לקחתיו, שלפתיו כשהוא צמוד לליבי,
עם אורו המדהים כשאת את חומו הוא מחביא.

אך אנרגיה שכזו לא ניתן להסתיר,
חום שכזה הוא בלתי שביר.
ולמרות שאורו זרח וסנוור,
ידעתי שעלי עליו לוותר.

עצמתי עיניים, קפצתי אגרוף,
והבנתי שהגיע הסוף.
שחררתיו שוב בעצב רב,
מתוך ידיעה שזו טובת הכוכב.

אני כל יום חושב על הכוכב שלי,
שנצץ וזהר רק בשבילי.
מאחל לו שימצא את המקום,
ואת הידיים שיכילו את החום.

אותך כוכבי אינני שוכח,
מנסה לחשוב כיצד עבורי אתה זורח.
חושב, אם הייתי יכול לזכות במעט מאורך הנעים
גם בלי להיות לך בעלים...