לפני שנתיים, הילדה שלי סבלה מחרם נוראי.
הבנות שהיא גדלה איתן מגיל אפס, הפנו לה גב, פתחו קבוצות וואטסאפ בשביל לקלל אותה, היו מחטיפות לה בבית ספר וכל פעם שהייתה מגיעה, היו בורחות ומתחבאות.
ראיתי איך היא קמלה לי מול העיניים, איך הנפש שלה נחבלת ונשרטת.
זו הייתה שנה מאוד קשה. אולי הכי קשה שיש.
בקושי היא סיימה את שנת הלימודים ושנה שעברה העברתי אותה בית ספר. היא הגיעה קטנה, מפוחדת, עם הראש למטה והמון חששות. בסוף אותה שנת לימודים, היא כבר הייתה ילדה אחרת. אחרת לגמרי. זקופה, מוקפת חברות, מובילה חברתית. אמא שלי אמרה לי שהצלתי לה את הנפש. וזה בדיוק מה שהיה.
עכשיו אני מסיימת הכנת תחפושת משותפת לה ולעוד שתי חברות. איפה היא הייתה אז ואיפה היא היום. בעוד אני מתבוננת מהצד, רואה איך הן נעמדות מול המראה ומצטלמות, נותנות לכל אחת מקום, עושות שטויות וצחוקים, הלב שלי מתמלא בתחושת אושר אדירה.
הצלחת, ילדה שלי. הצלחת. עברת קושי נוראי ויצאת חזקה יותר מאי פעם, יצאת מנהיגה.
אני כל כך גאה בה.