במבי חושבת בקול רם.

ישנה בבית של ההורים שלי עם תחתונים שנתקעים לי בתחת ומועקה בלב. 

זה כאילו שזה 1996 all over again.

אני צריכה שמישהו יקפל אותי לתנוחת עובר ויזיין אותי חזק בקצב מונוטוני עד שהמוח ינזל לי מהאוזניים וסוף סוף יהיה לי קצת שקט בראש. 

במסגרת האין לי כוח לאנשים (ראו פוסט למטה), על אחת כמה וכמה אין לי כוח לאנשים שכותבים לי, שלא טרחו לקרוא את הפרופיל שלי. 

שם בפירוש כתוב לא לכתוב לי. 

ושולטים יקרים שכתבו לי בימים האחרונים, שגם כתוב בפירוש שאני לא נשלטת אז אין לי מושג למה אתם כותבים לי בפרטי, לשלוח הודעה של היי מה שלומך או סתם היי או סתם מה שלומך, כבר לא גורם לי לגלגל עיניים יותר, זה פשוט מוציא ממני עצבים. 

תחסכו את עצמכם ממני. כי אני סך הכל אישה נעימה אבל בסוף אני אצא על אחד מכם על 200 וזה יהיה לא נעים. 

תעזבו אותי בשקט, בחייאת. לא כל פוסט חרמן צריך לגרור הודעות לא רצויות. ג׳יזס. איזה מתישים.

זהו, פרקתי. 

זהו. סופית איבדתי סבלנות לאנשים. גם לאנשים ספציפיים וגם לאנשים באופן כללי. 

אני שומרת את ממש מעט הסבלנות שעוד נותרה לי לילדות שלי ולשכנים שאני יושבת איתם במקלט כי לא נעים. 

אבל כל השאר? וואו. רק מלראות או לקרוא אנשים, יוצאים לי גילגולי עיניים שאני נשבעת שאני רואה את המוח שלי מרוב שהם אינטנסיביים. 

עכשיו, זה לא היה מפריע לי בכלל אם לא זה לא היה בא בסתירה מוחלטת מהצורך העז שלי שמישהו יבוא וירד לי המון ויגמיר אותי מלא לפני יום חמישי שאני מתחילה את הטיפולים כי אחרי זה, אי אפשר יהיה*. 

כל כך בא לי להרגיש לשון בכוס שלי. כל כך.

אבל בשביל שזה יקרה, אני צריכה לדבר עם אנשים ובשביל לדבר עם אנשים אני צריכה סבלנות לאנשים וזו כאמור, איננה. 

אנחנו במלכוד, חברות. 

*הידעתן שכימו עובר בנוזלי גוף והפרשות ולכן גם ביחסי מין עם פרטנר קבוע צריך ללבוש קונדום כדי להגן עליו מהכימו? 

כל יום לומדת משהו חדש…

אני שוקעת לתוך רחמים עצמיים שהגיעו יחסית מאוחר. זו תחושה מוזרה. זרה. אני לא אישה שמרחמת על עצמה. 

אבל עכשיו אני מפחדת. לא על החיים שלי, זה לא מה שיהרוג אותי. אני מפחדת שכל האני עצמי שלי יעלם, שהמיניות שלי תספוג פגיעה אנושה, שאף אחד לא ירצה לגעת בציצי המוזר והגוף החולה. אני מפחדת שאני לא אהיה אני. 

אז שאלתי אותו אם הוא יזיין אותי גם בלי שיער

וכשהזין שלו ביד שלי, גם אני נרגעת. כמו חפץ מעבר, כמו צעצוע אהוב. משחקת ונרגעת. 

אני ממש זקוקה לרגיעה. 

קיבלתי תכנית טיפול. 

הרבה יותר קשוחה ממה שחשבתי שיקרה. חמישה חודשים של כימו שיכללו, סביר מאוד להניח, את כל תופעות הלוואי הנהדרות שיש לטיפול הזה להציע. 

מתחילה שבוע הבא.

אני קצת בהלם כל היום ואז הוא כותב לי הודעה

לפעמים, הוא יודע בדיוק מה לכתוב לי. 

כי האמת? זה כל מה שבא לי. 

לפני שנתיים, הילדה שלי סבלה מחרם נוראי. 

הבנות שהיא גדלה איתן מגיל אפס, הפנו לה גב, פתחו קבוצות וואטסאפ בשביל לקלל אותה, היו מחטיפות לה בבית ספר וכל פעם שהייתה מגיעה, היו בורחות ומתחבאות.

ראיתי איך היא קמלה לי מול העיניים, איך הנפש שלה נחבלת ונשרטת.  

זו הייתה שנה מאוד קשה. אולי הכי קשה שיש. 

בקושי היא סיימה את שנת הלימודים ושנה שעברה העברתי אותה בית ספר. היא הגיעה קטנה, מפוחדת, עם הראש למטה והמון חששות. בסוף אותה שנת לימודים, היא כבר הייתה ילדה אחרת. אחרת לגמרי. זקופה, מוקפת חברות, מובילה חברתית. אמא שלי אמרה לי שהצלתי לה את הנפש. וזה בדיוק מה שהיה. 

עכשיו אני מסיימת הכנת תחפושת משותפת לה ולעוד שתי חברות. איפה היא הייתה אז ואיפה היא היום. בעוד אני מתבוננת מהצד, רואה איך הן נעמדות מול המראה ומצטלמות, נותנות לכל אחת מקום, עושות שטויות וצחוקים, הלב שלי מתמלא בתחושת אושר אדירה. 

הצלחת, ילדה שלי. הצלחת. עברת קושי נוראי ויצאת חזקה יותר מאי פעם, יצאת מנהיגה. 

אני כל כך גאה בה. 

ממש בא לי להעלות תמונה של הציצים החדשים שלי. 

כאילו, של ציצ ימין השווה יותר כי ציצ שמאל, אם לומר את האמת, קצת מלחיץ עכשיו. 

ציצ ימין הפך להיות חצוף כזה, עם פיטמה זקורה ואנדר-בוב מופלא. כזה של מכפת לי ללכת בלי חזיה, גם ככה הוא יגיד שלום לכל העוברים והשבים. 

אבל גם אם אעלה תמונה, היא תהיה יפה למרות הצלקות הטריות אבל רוב הסיכויים שעדיין לא ארגיש שהגוף הזה, הציצי הזה, שייך אלי. 

״כשאת מרגישה שאת טובעת, תמצאי ענף אחד להאחז בו, רק אחד, ואיתו תמשכי את עצמך למעלה״ אמר אבא חכם מאוד של חברה אהובה מאוד. 

אין לי שליטה על כלום כרגע. לא על המצב עם איראן או הממשלה, לא על התוצאות הפתולוגיות שעוד לא חזרו מהמעבדה, לא על הפצע שעוד לא נסגר, לא על העייפות הנוראית או המחשבות שרצות בראש, בכל שעות היממה, גם כשאני ישנה.

אבל יש לי שליטה על איך אני מעבירה את היום שלי. אז נאחזתי בענף והוצאתי את עצמי להליכה בשבילי הישוב, כבר יום שלישי ברציפות. 

שמעתי את הפודקאסט המעולה של עומר גפן ואספתי לי פיסות טבע להביא הביתה. 

זה לא הרבה, אבל זה נתן לי אוויר. תרתי משמע.