במבי חושבת בקול רם.

לא לקבל תשובה כשאני כותבת לו בא לי שתזיין אותי במסיבה, זו ממש חוצפה. 

קבינימט. 

הלכתי לאונן את עצמי לישון. 

לפעמים, באמת שאין לי בושה.

מי שמתביישת מתייבשת וכל זה…

חבשתי כתר ויצאתי למסיבה.  שקלתי לקחת את פרינסס חאוויר בתור שרביט אבל במחשבה שניה, חשבתי שאולי זה יותר מידי למסיבה הפרובינציאלית הישובית אז הסתפקתי בשמלה חצי שקופה וגרביונים מהמסיבות האחרות שאני הולכת אליהן. 

וכל זה רק כדי לגלות לפני שהלכתי הביתה, שהבחור היפה שהסתכלתי עליו חצי ערב לא היה הבן זוג של מישהי אלא אח של שכנה. 

חשה החמצה. 

לפעמים בא לי להגיד לאנשים בפנים

יא אללה, פשוט תנוחו 

מלווה בגילגולי עיניים מקצועיים כאלה עם עיקום הפה והכל  

ולפעמים בא לי לשבת להם על הפנים כדי שישתקו. 

שניהם מספקים, קשה לבחור. 

דרך אגב, זה עוד לא קרה. 

ההפך הוא הנכון, אני לא מצליחה לגמור כמו שצריך. אני מגיעה כמעט לקצה ואז זה או נעלם או מתחיל לכאוב. גם האצבעות המיומנות (מאוד, יש לציין) של האקס לא עמדו במשימה. אפילו סטיספייר אוהבי לא הצליח. 

היתכן שאחרי כל כך הרבה שנים אורגזמות מתחילות להיקשר אצלי לרגש? האם אדון אקס קילקל אותי לגמרי? אדושם, אני מקווה שלא. 

אוי אורגזמה אבודה שלי, איפה את?

רגע רגע רגע, פתאום אני קולטת את הצורך לציין שאין בפוסט הזה שום ולא קמצוץ של הזמנה להציע לי הצעות כאלה ואחרות. עדיין לא מעוניינת שיכתבו לי. 

בתודה, ההנהלה הראשית. 

הילד היפה שהייתי נפגשת איתו לפעמים, כתב לי שהוא התחיל לצאת עם מישהי אז פחות מתאים שניפגש. הוא צודק כמובן ואני מאחלת לו שיהיה הכי מאושר שאפשר, באמת ובתמים, כי מגיע לו. 

אבל זה רק גורם לי להצטער על כל הזמן שבזבזתי בהרהורים על החיים שלי במקום לנצל אותו בנעיצה חוזרת ונישנת של הזין הורוד והיפה שלי בתחת המתוק שלו כשכף הרגל שלי תחובה עמוק בתוך פה שלו והיד שלי זזה על הזין שלו בקצב הזיון. 

כשאני חרמנית, אני נזכרת בכמה כיף הייתי עושה פעם. 

הפעם הראשונה שהתנשקתי היה בגיל 14 בפסטיבל ערד. שיחקנו סיגריה זונה ויצא לי ולעוד אחד מחולון משימה אז אמרו לנו להתנשק. אני לא זוכרת הרבה מהנשיקה אבל את המציצה שמצצתי לו בגן משחקים נטוש, לא הרבה זמן אחרי, אני זוכרת היטב. 

כבר אז הבנתי שאני אוהבת לא רק את האקט עצמו אלא גם את התחושה שזה נותן לי מול מי שאני איתו. הרגשתי את השליטה המוחלטת בכל תזוזה שלו, את הכוח שיש לי עליו. 

בדיעבד, בלי לדעת, עשיתי לו אדג׳ינג מהסרטים. מצצתי והפסקתי כל כך הרבה פעמים שהוא ניסה לעצור אותי מלהפסיק. אני זוכרת שהוא הניח לי יד על הראש ושהעפתי אותה ברגע שהוא נגע בי. אני זוכרת את עצמי מרימה את העיניים ורואה אותו שעון אחורה, עם העיניים עלי. אני זוכרת את העיניים שלו מרוכזות בי, מתגלגלות מרוב עונג. אני זוכרת את הגניחות שהלכו והתעצמו ואת האינסטינקט להוציא את הזין שלו מהפה שלי רגע לפני שהוא גומר. אני זוכרת היטב את השפריץ הלבנבן שעף למרחק מרשים ואת זה שהוא התבאס שהפסקתי בדיוק בנקודה הקריטית. 

אבל אני בעיקר זוכרת את ההנאה הלא מוסברת, האדירה והמחרמנת כל כך שהייתה לי בדיוק כשהוא היה כל כך מתוסכל. אני זוכרת שחייכתי, קמתי והלכתי משם בלי להסתכל אחורה ובלי לראות אותו יותר בחיים. 

יושבת עם חבורת בנות בכיתה י׳, מקשקשות על כל מיני דברים שקשורים לבית ספר ופתאום אחת מהן אומרת 

בואנה, *השם שלי* milf

כולן מסתובבות ומסתכלות עליה בהלם ורק אני נקרעת מצחוק. 

וואלה, שווה להיות בטוב עם טינאייג׳ריות. 

היום לפני שנתיים הכרנו וחיי השתנו מהקצה לקצה. 

היינו מאוהבים, מחוברים בנימי הנפש, סלחניים ומכורים זו לזה וזה לזו. 

לפני חצי שנה כשהוא טס הוא אמר לי שהוא לא מסוגל לעזוב אותי כי אני כמו איבר מהגוף שלו. בכיתי את נשמתי חודשיים מגעגוע אליו.  

היום בשתיים בצהריים כתבתי לו שיש לי יום פנוי מחר ואם הוא רוצה להיות יחד. 

הוא לא ענה עד עכשיו. 

התיישבתי על ספת הפסיכולוגית שלי והכרזתי

זהו, עברתי את כל שלבי האבל. אני באדישות. 

היא מסתכלת עלי, מחייכת ואומרת

את חושבת שזה קו ישר? שעברת שלב וזהו? לא תחזרי אליו?

אממממ… כן?

אז לא. 

קבינימט, איך אני שונאת כשהיא צודקת.