גם לאמא מותר ליהנות

אכילה רגשית בגיל ארבעים ו, קווים לדמותה. 

וגם, חבקו חזק חזק את הילדות והילדים שלכן/ם. הכל פה מאוד מאוד שברירי ויכול להיות אסון גדול ולא רק פציעה חמורה, ברגע. 

אני סולחת. 

אני סולחת לעצמי שאני לא במאה אחוז שאני יכולה להיות.

אני סולחת לעצמי שאני לא האמא שאני שואפת להיות. זו שלא צועקת, זו שלא מאבדת סבלנות, זו שמצליחה להסתיר את המצוקה, העצב והעצבנות שלה מהילדות שלה ולא נותנת לזה להשפיע עליהן. 

אני סולחת לעצמי שעוד פעם נאבדה לי החרמנות. חיכיתי כל כך הרבה זמן שתחזור ועכשיו היא הלכה לי שוב. אני מנסה, כל כך מנסה להחזיר אותה. מפתה אותה בבחורים מתוקים, בלוגים מחרמנים והעלאת זכרונות מהעבר. תחזרי, אני סולחת לך שהלכת. רק תחזרי. 

אני סולחת לעצמי שהבית לא מתוקתק, שהכביסה לא עומדת פלס על החבלים, שתמיד יש כלים בכיור ואוכל שהיה צריך לזרוק במקרר… אני סולחת לעצמי כי להחזיק בית לגמרי לבד זו מטלה אחת ארוכה שבאמת אני לא רואה איך עושים אותה טוב. 

אני סולחת לעצמי שאני לא הקלילה הכיפית שאני כל כך יודעת להיות. ואני יודעת. זו שהולכת למסיבות ועושה סקס וסשנים במקומות מוזרים. זו שנפגשת ומדברת ומפלרטטת. אני סולחת לעצמי כי מתישהו האבן הזו שיושבת לי על החזה תקטן ותקטן עד שהיא תעלם ואז אני אחזור. אולי אחרת, אבל אחזור. 

ואני בעיקר סולחת לו שהוא נסע ועזב אותי עם כל זה להתמודד לבד. אני באמת סולחת כי מעולם לא כעסתי. ולמרות שיכולים לעבור ימים שלא נדבר, הוא נוכח שם ברקע, בדיבור עם הילדות, בשניות לפני שאני נרדמת, כשקורה משהו ממש מצחיק או אפילו סתם כשאני בוהה. 

אני לא חושבת שהוא יחזור ואם כן, אני באמת לא יודעת מה יהיה. אז אני חייבת לסלוח לעצמי על הכל כדי שאוכל לבנות ולמלא את עצמי שוב במקומות שנותרו ריקים. 

ואני אבנה ואני אמלא. 

אני עדיין ישנה עם החולצה שלו לידי. 

זה הפך להיות סוג של הרגל, כמו השמיכה של הקטנה שבמיטה שלי כי היא לפעמים עוברת אלי באמצע הלילה כי היא מפחדת מרעש של אופנועים שנשמעים כמו אזעקה. 

זה מוזר וטבעי לי באותה מידה, הנוכחות שלו כל כך קיימת ויחד עם זאת מתפיידת לה לאט לאט. הוא באמת גר פה? ישן איתי כל לילה? חיבק אותי כל הזמן?

היום הגדולה אמרה לי שהיא חשבה שהוא פשוט חבר טוב שבא אלינו הרבה וישן אצלנו הרבה כמו שחברות שלה ישנות אצלה. שהיא לא הבינה שזו זוגיות. 

זו הייתה זוגיות

אמרתי לה

אבל שונה. זוגיות שידענו שתיגמר. הרי דיברנו על זה שהוא מתישהו יסע. 

אבל זה לא שתכננתם להתחתן או משהו כזה. 

לא. לא תכננו להתחתן. 

והייתם מאוהבים וכל זה?

כן, הייתה ויש בנינו אהבה גדולה מאוד. 

ואז היא שתקה. וחשבה. 

וגם אני. 

אני מגדלת (בין היתר) שלושה סחלבים באהבה ומסירות (כולל קריאות אהבה ושמחה על כל עלה ופרח חדשים!).

לפני כמה חודשים (אולי חודשיים? בדיוק כשהוא נסע..? אולי. לא זוכרת) אחד העלים התחיל להזהיב ולקמול ואיכשהו הצלחתי לעצור את התהליך. לפני כמה ימים שמתי לב שאמנם העלים הגדולים קמלים (לא באמת הצלחתי לעצור את העניין…) אבל מאחוריהם גדלים להם עלים חדשים ואפילו הצלחתי לראות ניצן של פרח!

לא יכולה שלא לעשות את ההקבלה למצב רוח שלי. אמנם משהו בי בפנים קמל, מתפורר ומאבד חשק אבל אולי, רק אולי משהו אחר, חדש, רענן ושונה גדל בי במקביל.

ואולי זה סתם הדרך של הצמח הזה לשרוד את הדבר הזה שנקרא אני. 

אין לדעת. 

הימים עוברים. 

הוא מתאקלם לו שם בחו״ל ואני לאט לאט מתרגלת להיות לבד כאן. השיחות שלנו הופכות להיות מרווחות יותר, לא כל הזמן, לעיתים לא כל יום. אני כבר לפעמים משתעשעת במחשבה לפגוש מישהו אחר, משהו שנשאר כרגע רק בגדר מחשבה בלבד כי אני עדיין כל כך לא שם. 

ביום חמישי אמרתי לפסיכולוגית שלי שאם החשק לא חוזר, אני מחזירה אותו בכוח.  נמאס לי להרגיש את הדאון הזה. היא הזכירה לי שלא עבר הרבה זמן מאז שהוא נסע וזה לגיטימי שיקח לי זמן. אין לי סבלנות לתהליך הזה. אני מתגעגעת לאני של לפני. לליבידו האדיר שהוביל אותי לחפש לי הרפתקאות מדהימות, להכרות עם אנשים חדשים, לבחינה, כל מפגש מחדש, של הרצונות והגבולות שלי. לחיפוש של הריגוש. איך אהבתי את הריגוש. 

אני מתגעגעת ללגמור בקולי קולות שמלווה ברעידות בלתי נשלטות בכל הגוף. למבט של מישהו מלמטה. אוף, המבט הזה. המבט הזה כשהבהונות שלי תקועות בפה שלו. באמת שאין שני לו. 

וזה לוקח זמן. 

חברה אהובה אמרה לי שאני צריכה סבלנות שכל השכבות יתקלפו. אין לי סבלנות. אבל גם אין לי ממש ברירה. 

אם כתבת לי רק היי או היי מה קורה 27 פעם ולא עניתי, סביר להניח שגם לא אענה בפעם ה-28. 

שחרר, אחי. 

במסגרת ניסניונותיי להשיב לעצמי את המוג׳ו, שקלתי די ברצינות להזמין לפה מישהו לסשן קצרצר. 

ואז, התחלתי לדמיין מה יקרה אם פתאום תהיה אזעקה. איך אני מסבירה לילדות שלי את הרצועות שקשורות לי לאגן או כפות הרגליים הרטובות שלא נותנות לי לרוץ או יותר גרוע, הבחור היפה העירום עם הידיים הקשורות והדילדו התקוע בתחת שרץ איתן למיגונית…?

*באמת ניסו להוריד את נסראללה…?

שמתי לי למטרה לאונן כל לילה. אם החשק לא חוזר, נחזיר אותו בכוח. עם האוכל בא התאבון וכו׳ וכו׳. 

ומה אני אגיד לכן? זה נעים. זה פאקינג ממש ממש נעים לאונן. 

האם אני מכריחה את עצמי? כן.

האם זה מחזיר את החשק? אולי, ממש לא בטוחה.

האם הגמירות הולכות ומשתפרות? בקטנה.

האם אני עדיין מפנטזת עליו נצמד אלי מאחורה ומזיין אותי כל לילה? כל לילה.

הגוף שלי לומד מחדש איך ליהנות מעצמו ובעיקר עם עצמו. זה לוקח לי המון זמן אבל יקח כמה שיקח, יש לי סבלנות, רמבו*. 

*פרס מובטח למי שיודעת מאיפה הציטוט הזה.

*לא באמת, לא יהיה פרס. 

באיזו ישיבה השבוע, קיבלנו לכבוד ראש השנה שוקולד בצורת דבורה. הוא לא היה טעים אבל אכלתי בכל זאת. שניים. ואז, כשהסתכלתי על העטיפה שנותרה, הרגשתי שהיא ממש משקפת את איך שאני מרגישה עכשיו. 

אתן יודעות למה אני מתגעגעת?

ללנעול את הדלת של חדר השינה. 

פעולה כל כך פשוטה, אגבית, יומיומית שטומנת בחובה עולם ומלואו.  זו פעולת סימון. היא מסמנת את העובדה שכדאי מאוד שלא יפתחו את הדלת הזו בלי אזהרה. כי מישהו הולך לזיין מישהי או מישהי הולכת לזיין מישהו עד שכואב כל הגוף. או אולי מישהו הולך להימרח על הרצפה של מישהי עם בהונות שחונקות לו את הפה. או אולי מישהו הולך לקבור את הפרצוף שלו בין הרגליים של מישהי ולהתחנן שהיא תיתן לו לעלות רגע לאוויר אבל האוויר היחיד שהוא ינשום זה הכוס שלה. או אולי מבעד לדלת הזו שוט יונף פעם אחר פעם וקולות עמומים של כאב מענג ימלאו את החדר הנעול הזה. 

אני מתגעגעת ללנעול את הדלת כי זה אומר שיש חיים שלמים, אדירים, מספקים ומענגים מעברה השני. 

בעצם, אני מתגעגעת בעיקר לרצון לנעול את הדלת. 

עברתי מהפירות לסוליטייר. 

גם בזה אני לא משהו. 

עידכונים נוספים בהמשך.