"איך את שנחצבת מהיכל של אמת
נגזר עליך בעולם החומר לשוטט". ש.רנד
כתיבה עצמית היא טיפול, סוג של רפלקטיביות הגורמת להתבוננות וכמו חוקר המתיימר להיות טוב ובעל ערך, אובייקטיביות מוכרח לשרור. הדבר היקר ביותר באמתחתי - חירות המחשבה: כשהיא לא מופנית כלאחר כבוד כנגד ענייני דיומא, היא מוכרחה לעסוק בשיפור קונסיסטנטי של העצמיות, כך הכל מסתבר כנסבל יותר ובאיזשהו אופן - מואר, כשאדם מפסיק להתפתח - תהליך קמילה מחל, כשאדם מפסיק לנסות להבין את עצמו - אותו תהליך מואץ ביתר שאת.
עד שאעיף עצמי מכאן כהרגלי, אני משתדל להקיא רסיסי זכוכית המרכיבים פסיפס חיים. הבנה מהירה כמעט תמיד יכולה להצילך, כשהיא מעורבת ביצירתיות, מעטים המקרים בהם תתפס לא מוכן: נדבכים אלו, גורמים לך לבחון תגובתיות באופן תמידי, עם כל חי באשר הוא. הייתי ילד מופרע ויחד עם זאת, התברגתי לפסגה במסגרות, עד שהייתי מועף או מפסיק ללכת בעצמי, המיצוי המהיר בחסות היכולת השכלית:
קיים פגם נוראי בדרך כזו, כשאתה רואה שאלות ויודע שהתשובה הנכונה באמת, כלל אינה מוצגת וכלל האפשרויות הן בפשטות, מרחיקות מן ההתקדמות המוחלטת: הכל מוכרח להתהרהר קטגורית.
היכולת המהירה להבין ולתפוש, לעתים בעוכריי - בבחינת תגובתיות בני האדם למשל: הייתי ממרר בעיקר למורים את חייהם, לעתים כדי לעוף ולנוח בבית ולעתים, כדי לראות כיצד הם מתמודדים עם התנהגות אנרכיסטית ואלימה לרוב.
באחד מימי הקיץ, בכיתה י', זרקתי סמרטוט על תנור ספירלה כדי לראות מה יקרה לחשמל ולתנור. המורה, שהיה מבוגר יחסית ראה את העשן ובידיו הוריד את הסמרטוט ודרך עליו כדי לכבותו: הוא היה אדם מרוסק וניתן היה לראות זאת בנקל. הוא המשיך בשיעור כאילו כלום ואף אחד לא הלשין. בתום השיעור הלכתי אליו ואמרתי לו שאני אחראי, בביטחון מוחלט ומלא פאסון וחשיבות עצמית.
הוא הביט בי בצורה מסוימת שגרמה לי להרגיש אומלל עד עמקי נשמתי ואמר "עשית או לא, זה לא משנה, אני לא מתעסק ולא מתעניין במשמעת; לא אעביר ולא אדווח, מזל שזה לא קיצר את החשמל בבניין ואז היה נגרם נזק חמור".
"נכווית ביד", פלטתי כבר בהבנה שטעיתי היום והוא השיב שהוא שכל בן בלבנון וזה לא רציני, "מחר זה עובר".
הלכתי הביתה ברגל, שבור ובהרגשת חידלון שכמותה לא ידעתי. זה לא מנע ממני להעביר אחרים במסלולי תופת, אך מאותו רגע, כיבדתי אותו על "כיבוי" התמודדות או הצורך בהתמודדות רק בעזרת הבנה ושיקוף עצמי. כיבדתי מאז כל אדם מרוסק והרי כל הנ"ל, מביאים עליך ענווה רבתי ופורקים אותך מטמטומך העיקש.
שבוע שעבר, הקטנה שלי שכבר גדולה מכדי לבחון דברים מעין אלו, לקחה טוש עבה וציירה על הספה החדשה ועל המצעים במיטתה: "למה עשית זאת"? שאלנו והיא ענתה בצורה ישירה: "כדי לראות איך הטוש נראה על הדברים הללו ואיך תגיבו". שמחתי בלב, בגילה גנבתי סיגריות בוערות כדי לראות איך חיות קטנות נשרפות.