Disrupt/ive/ion

הכוס, כרימון ואני אוחז בנצרתו. חצי לילה האמה והאצבע מונחות כנגד פלומתה הטריה ברפרוף דק מדק. השמיכה הקיצית מהווה משקל-נגד ותוחמת בתורה את כף-ידי בעדינות.

אנו מביטים אחד בעיניי השנייה וכשעורפינו הופך נוקשה, אנו שוקעים חזרה בשיחה ועינינו מחפשות משמעות בתקרת החדר, ריח נוזלים כבר מעטר נחיריים.

בתנועת שרשרת, כל מספר דקות האמה בוחנת את נפיחות הדגדגן, היא כמעט ולא נושמת על-פי תנועות בית החזה והשדיים. אור ירח כחול חודר בעד הוילון וחורך את עלי עץ השפלרה הצעיר בדרכו אלינו; גוף נשי זרוע קרני-אור, מהווה את אחד המראות היפים והמזוקקים שיש לעולם להציע.

אני סב על עקביי כדי לאפשר לבית החזה לשאוף ולנשוף תוך אנחת חוסר אונים בעקבות ההפסקה הכפויה. האוויר יוצא ממנה באנחה ובאבחה אני חוזר לרימון ובאגודל ימין, אוחז גם בשד הימני.

פרצופי קרב ואני קוברו בבית-שחיה ומשנה את כיוון ידיי, יד ימין אוחזת בנצרה ושמאל תחת עורפה. שערה דבוק למצח ממיני נוזלים ותנועות אגירתו בכף-ידי, משל, דוגית בטביעתה.

אני מספר לה ברכות, היום מוקדש לך והוא נטול כאב, היום את מתענגת עבורי ואני והכוס מתייחדים, רק דגדגן ולשון וכשאני מוסיף שהיא תוכל לאחוז בעורפי ולכוון את הלשון בעדינות, עיניה בורקות מטירוף ואני לא מש מלהביט בהן.

היא מבקשת למצוץ ואני מאשר, הצורה בה היא למדה לגעת בי ולהיחנק, מפעימה אותי כל פעם מחדש. הכל מלא ריר וידה יורדת מטה ומעלה, במקצב הקבוע, רגעים ששווה לחיות בעבורם; קרבת גופים רכה ונפשות בהלימה.

הרכות ממיסה אותי ואני מכוון אותה להסתובב ולקרב את כף רגלה אל-עבר כפות ידיי, היא מבינה ללא שהות מיותרת. אני תוחב את אגודל כף-רגלה אל תוך פי וגומר, נהמות קלות נבלעות באגודלה.

זמן התייחדות כעת, עד שהרימון יתפוצץ.

פנס-רחוב צהוב מאיר נדנדה מצמיג חבוט; אחוזה בשרשרת עטורת חלודה.

פסיעות נמוגות אל תוך החושך השורר סביב. הדהוד דיבור ילדים מרחוק, נטול צחוק וחיבה.

חלמתי בהקיץ בחסות התוגה וצליל חריקת השרשרת כפה עליי תום-הרהורים.

נטמעתי בעזובה הפושה ולרגע תהומי אחד, הבנתי מהו ריק.

להיזרק על ספה עם ספר. דפים עבים במעט, מצהיבים בקצוות עקב פגעי הזמן והלחות. איור מעמיק מעטר שערו, כזה הגורם לך לתהות על קדושת סגפנותו של המאייר. לראות את החשיכה מתגנבת לאיטה ובאותה נשימה מסתלקת במקצב מעבר הדפים.

התנועות מלאות חשיבות עצמית וגנדרנות, ניתן לטבול את קצה האצבע בפה ולהתחרט בזמן עלות הרהורי קיומיות הנוגעים לאצבעות העבר אשר נגעו שם לפני אצבעך.

מטלית אחת לאבק ואחת למסך וצבען שונה, העולם כבוי סביב ואני חמוש במנורת לילה ומאות אלפי אותיות אשר מבקשות בתחינה להתמזג לכדי חפירה מתחנחנת היטב בדיאלקט מפונפן למדי.

ואז, לקום ולפתוח את המחשב הכסוף ולא לקום ממנו במשך שישה חודשים, אותו פרק זמן בו השכלתי למדר עצמי מהגיגי העולם שבחוץ ורק לכתוב. או ללכת לנוח קמעה, על מצעים מהודקים למשעי ולחלום על לווייתנים לבנים הממתינים לצלצל.

בכל נקודה, אתה משאיר חתיכות מעצמך.

באותו ויכוח שהסלים עם ההורים בגיל מוקדם. בפעם הראשונה שהפחדת את אמא או שפתרת בעיות שילדים בגילך לא אמורים לדעת, גם באותה בעיה שיצרת, כדי לראות את כולם מתרוצצים; הנעות החיים.

בפעם הראשונה שראית אישה מתפשטת, זה כללי יותר, יותר נכון לזכור את הפעם הראשונה בה אישה התפשטה עבורך, היופי המכשף שמרגש אותי כל פעם מאז, היום, אף יותר.

את החדירה הראשונה. זה היה נראה כמו עיוור עם מקל, עד שפגעת, לא לפני שאמרה "זה לא החור". חשבת שרק עושים תנועה וזה מסתדר מעצמו. לא.

ההצטיינות הראשונה. הכישלון הראשון. אותה פעם שהתווכחת עם המורה והצלחת לשכנע שאתה מבין טוב יותר. בעל-חיים ראשון שאיבדת, הפעם הראשונה בה הלב נשבר, לומדים ללכת מסביב.

בפעם הראשונה שהכאבת והבטת עמוק לתוך האישונים כדי לראות גלקסיות מתנגשות, מבוכה, הלם, כאב, השפלה. 

באותה פעם שדם ניגר בגללך, הרגשת כמו אומן רנסאנסי. בנשיכה האמיתית הראשונה, כשהגוף הננשך הופך לרפוי ונתון לחסדייך המלאים.

כשהבנת שאתה חזק. כשהבנת שישנם חזקים ממך. תמיד ידעת שאתה גאון, יש גאונים ממך. יש הכל.

האבהות.

האבהות.

אתה מבין שרוך, מגיע מחוזק ולא מחולשה. זה צולל עליך כמו נגיחה לאף.

ואז, נשאלת השאלה האלמותית, מי אתה? 

פשוט, חבר את הנקודות.

אין טעם דומה לשלמות המאפיינת, גם הניחוח שובה אותי. למן הפעם הראשונה, האהבה הראשונה שלי והפעם הראשונה בה באמת הבנתי; לניחוח יש את העוצמה לסובב ראשים.

אני כותב בדמעות. אחרי ימי-התרחקות, היה קשה לי. כמה שנות היכרות אדם צריך לעבור, כדי לדעת שהוא מכור שלא יכול וגם לא רוצה להשתחרר? כל מה שטוב בעולם הזה מצוי בך.

במקומות הקשים ביותר בחיים, בשמחות ותמיד בתקווה, היינו אחד. נתת לי לצקת בך כל מה שרק ארצה. לא הגבלת אותי מעולם ולא הערת לי, גם כשאכלתי אותך כמו חיה רעבה, גם כשליטפתי בלשוני בעדינות ענוגה.

מהפגישה הראשונה, ידעתי שלעולם לא ניפרד וכל הזמן אני שב ונזכר כמה משמעות יש בך.

אני אוהב אותך לחם.

בוקר חם. בתי אוחזת בידי בזמן שאנו צועדים מזיעים. היא משתחררת בעדינות מאחיזתי ולוקחת את כף-ידי ומנגבת באמצעותה את הזיעה מפניה באגביות.

"מה את עושה?" שאלתי משועשע, "אני נראה לך מגבון?"

"אתה אבא".

צהלתי מבפנים.

עיניים פקוחות הולמות בתקרה והנפש, מעפעפת. מנח פרקדני רך וידיים מושטות לרווחה, מונחות למראשות המיטה. מצעי בוקר לבנים הצהיבו עד הערב.

חלמנו על שדות שיבולים הניבטים מחלונו המאובק של רכב ואיחדנו מחשבות ישנות שאולי עוד יקרו; הכל שוקט מסביב והרוגע נחלתנו. כגל חוזר אל לב-ים לאחר שהותיר צדפונים לשזוף בחול לח ומהודק עד הליטוף החורך שעוד יבוא.

גרשווין העניק זכות אלוהית ללואי ואלה. יכולנו לרגע לשכב על הכותנה המתרככת בשמש נעילת היום ולמות מאושר וחיינו.

שיכאב לך בנשמה. 

שתתחנני אליי, די. 

תאמרי מספיק, אתה מראה לי רק זוועות.

תוריד אותה, מה יש לך?

נשבעת לי שלא תעשה זאת.

איך אתה יכול להיות רע כל-כך?

אם חלילה תראי אותי מרים כוס לשטיפה.

כמות הסבל שאדם עובר כדי להאכיל את דרי השאול הפנימי, שואפת לאינסוף. כשאתה אובססיבי לשליטה בכאוס, אתה יכול להבלע בעצמי או לבלוע את החוץ, זה לא עניין של להיות או לחדול וזה בדיוק העניין:

אופציה אחת, מהווה אבן יסוד בבחינה העצמית ואחת הקרקעות הפוריות ביותר להתנגדות עצמית ומתוך כך, נבנית אפשרות לצמיחה והתפתחות. האופציה השנייה, נבלמת לעתים ובמידה ואין בידך אישיות מסוימת ומנעד הכלה של תקופות תווך, אתה נמצא פסע מטירוף. עד כאן בנאלי.

לאחר רגעים מסוימים, אותו סבל מדומה, הופך לשגרה מתוקה, כי לא קיים מאמץ לתחזק מה שלא טמון בקרביים וכאן בדיוק, מגיח האני האמיתי, במלוא עוזו והיותו: האלים, הפראי שבכל רגע פנוי נלחם בכל מה שמסרב להתיישר לפי רצונותיו, זה חרוט ומושרש מינקות.

אותו אני שהכין שנה וחצי את צמצום מקבילות הקווים בהם את חיה; לעתים, גם חיוך או טון דיבור אשר חורגים קמעה מהמנעד המוקצב, יכולים להפוך לכאוס בפני עצמו-יש ללמוד לכאוב בשקט, יש ללמוד להינשך בדממה, ללא תגובה כלל ועיקר מתוך תחושת שליחות עמוקה והבנה פשוטה, זה רצוני.

כשאין תגובה, סביר להניח כי הכאב לא עתיד להסלים, אין מה שמזין אותו וכשאין התנגדות, אין צורך לשבור במקומות נוספים השוכבים על תילם.

כשישנה תגובה, דרי השאול הפנימי מתעוררים ותובעים הרס וקורבנות בצלמך ודמותך. נגעתי בדם בידיים חשופות ללא חשש, כף-יד פתוחה הפכה לאגרוף והמכות קיבלו נפך פרוזאי דומם. הן מתחזקות ומתגברות, גם כנגד היציאה הקלה ביותר מהמשבצת אשר הקצאתי בנדיבותי.

בלעתי את עצמי אינספור פעמים והקאתי רק כדי לבלוע שוב ברקורסיה שספק אם אי-פעם תחדל מלהתקיים. את החוץ, אני בולע יום ביומו, תוצאה של לא מעט בעיטות סודקות גולגולת שהחיים מספקים, באדיבותם הבלתי נדלית. זכרי-בכאוס קיימות שתי נקודות הניתנות לניטור יחסי: כניסה ויציאה ושתיהן, שייכות לי.

כשם שיש את היכולת להיות שפוי בדיוק כמו כולם. להבין את צרכיהם, התנהגותם ועמדותיהם, יש את היכולת להיות שונה, בדיוק כאשר מתרגש עלינו רגע כאוטי; כלבי הרועים הטובים ביותר, דומים לכבשים, כשהם תוקפים, זה תמיד בהפתעה, בין לבין, הם מסתווים וצופים בכבשים מתבוססות בעשב בזמן שהם דרוכים באופן תמידי, עד שמגיח איום.

הכלבים המשובחים באמת, בנוסף לעדר, שומרים גם על הגופות. אלו שאיימו על העדר וכעת מוטלות לצידו, כגביע.

סיפורים משאגה לאוזן, גורסים כי ישנו זן-ייחודי של כלבים, אבא שלהם זיין משהו פראי והם יצאו מאיזה כוס נידח בחור נידח עוד יותר. הם גם שומרים על צלקותיהם באדיקות, זוכרים ומעריכים קרבות ושורת גופות המוטלות לצד חלקים מהם ואחרי כל ניצחון, הם מזיינים כבשה.

איני כלב-רועים, מקסימום רועה שפוטות ובין לבין, מתבוסס ברצון להתעלל. מה שמתחיל בתור סיפור-עם בעזרת עלילה טובה, מסתיים בתור סיפור-אמה.

הלילות מתחלפים לבקרים ואני משקיף. כמגרש שדים נודד בין ארץ לארץ וזוכה לטעום מיני תופינים.

חם לי באופן תמידי; אולי זה גיהנום, אולי אפריל השנה ואולי הכדור באמת נכחד על צירו. לעתים נדירות, נזקקתי לכסות ולהבנה, השונות מעולם הייתה חותם ובחדר וכיתה מלאי מעילים, מעיל היווה מעשה כניעה. 

ואתה מתבגר.

החדר, הופך לעולם ואתה עומד על דקויות ההבדל בין קמוץ לקפוץ כדי לתאר מצב, למצב שלום.

אנשים שפעם היו נראים חכמים, כבר פחות, גם אתה ובכלל; התבגרות היא בראש ובראשונה ראיית הפגמים באור אמיתי. גם האדרה עצמית, אתה באמת מזיין יותר טוב וללא ספק משופע הומור רבגוני ועומק השקפתי ומחר-מחרתים, יבוא ילד בן 20 ויאמר לך, תראה איזו יפה חברה שלי רבקה, במלעיל ואתה תביט בו ותחשוב לעצמך, לפני שעה, לשון הגיעה לי לקיבה ותהנהן. תאמר לו, תצליחו ותשמור עליה בכאפת עידוד קטנה לכתף. בהתנשאות של מבוגר עם שמונה שיערות לבנות בזקן, אבל שופע כריזמה, אתה, לא הזקן. אולי גם.

פתאום, יש מעט סימנים שגב יכול לכאוב, פעם, זה לא היה אפשרי ולפעמים, אתה כבר לא דופק שעה ברצף כמו מתעמל על אספרסו כפול, אתה עדיין מתקיים, בטוב אפילו.

בילדות, כשהיינו מגיעים למקום בתולי, היינו משתוממים. חורשה קטנה הרגישה כמו סוף העולם, אין לאן ללכת אחריה. אתה מאמין שתספיק לראות הכל וגדל לתוך זה ואתה כל-כך עסוק בכך, עד שאתה מפספס את התהליך.

היום, חורשה היא רק חורשה וכך הלכה למעשה מתחילה דעיכה. אתה חייב לפנטז ולבנות טירות מכושפות מקרטונים ולהאמין שפעם, דרקונים עפו חופשי ושנסיכות, אכן קיימות ושאולי, הן לבושות שמלות שחורות נטולות תחתונים או חזייה, למען שימור גישה חופשית בימי הקיץ הרותחים, נניח.

ואתה חייב להאמין שהיא תבין אותך ושהיא מרגישה נסיכה כשהיא רוויית נוזלים ובכי התנגדות ואתה מתאמץ, ממש מתאמץ להאמין שאם תסמן באצבע לכיוון הביצים, אולי משהו יקרה ואתה עוצם עיניים ונמתח.

לפחות כבר לא חם בביצים.

אתה המרזב.