סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Disrupt/ive/ion

羅生門
לפני 12 שעות. 21 בנובמבר 2024 בשעה 17:45

יש עוד, חוץ מהרגעים שהיא ישנה המלל נצבר. טעימה, שנזכור בערך דקה מחיינו.

עברות מילים:

כתמים=כצמים.

תבנית=תובניצ.

כריך=כוריך.

כרית=כורית.

כל מה שנגמר בת' מיושם בניב ליטאי, יענטו.

 

אני מרוצה מהרשת/חנות/ספה הזאת.

אני באה איתך כדי שאף אחת לא תחבק אותך.

מי זאת שולחת הודעות בלילה, רוצה להתחסל?

בא לי מוקפץ של קניונים.

תיגע בי.

למה אתה לא נוגע בי.

אתה אוהב אותי.

למה אתה לא אוהב אותי. אז תגיד לי.

הכוס פצוע.

אני לא יכולה יותר לקבל זין.

טוב אחי.

ביי.

היי.

יותר כמו הייייי, אני נבט.

אני תפוסה.

בוא נישן (19:00).

ביצעתי רכישה/רכשתי.

רכשתי לנו.

אני שונאת בני-אדם.

אני לא נורמלית, מה יש לי?

די לצחוק עליי.

קמתי רחוקה ממך.

בוא נתקרב.

אני לא מרגישה סקסית/מינית.

איה איה איה, מה יש לך?

כואבות לי הכליות/ריאות/ברכיים/טחול: "במידה ויקרה לי משהו, שתדע".

למה אתה מכאיב לי?

אכלת?

היה טעים?

כמה טעים?

מתי אני פודה את המניה שהיא אתה?

אף אחת אחרת לא תחזיק איתך.

זה לא מה שנרשמתי אליו.

הנעליים האלה באמת לא טובות לי.

שים לי שיר יפה.

אתה רק שלי, אף אחת אחרת לא תגע בך.

למה אתה חיבס?

קר לי/קפוא לי.

אני מרגישה מכוערת היום.

אתה גורם לי להרגיש אישה/ילדה.

אני אוהבת אותך.

אהבת חיי.

לפני 23 שעות. 21 בנובמבר 2024 בשעה 6:47

כמעט חצות, אחד הבארים האפלים ברוטשילד. אני בגפי, שעון על מרפקיי לאחר שסיימתי כוסית. סימנתי לבארמן בעדינות למילוי והוא מצמץ לאות הבנה. המקום כמעט ריק, לפני סגירה וכל אחד מדקדק בעצמו וצעדיו העתידיים.

אני שקוע בהגות ולא עסוק מדי בנוכחים, אך בזווית העין אני מבחין בצדודית מביטה בי: שטנית, בת 30 בערך, לא מורידה או מפנה את מבטה ממני.

נוכחות מבטה מורגשת, אני מתעלם מקיומה, נשים אוהבות את זה. הכוסית מגיעה ואני מרים ומריח את הניחוח המוכר והשורף וטובל את קצה לשוני. היא עדיין מסתכלת, אני עדיין מתעלם. אם כבר יצא משהו, אז שיהיה אחד מהזיונים הפתטיים. אין לי עניין למשהו ריקני - אני הוגה.

היא מוסיפה תנועות עדינות למבטים, אני מעז להרים את עיניי מהכוס וישר מפנה אותן שוב לאטמוספירה הכהה והמעושנת.

התנועות הולכות ומקצינות, אני כבר מתחיל להתרצות ומבין שאם נגזר עליי לזיין הלילה שטנית בת 30 בערך, זה הגורל ואני נזכר שיש לי בדירה אמצעי מניעה ומרטיני לאחר שהבטתי בשולחנה, זה מרגיע.

היא כבר תוחבת את האצבע לגרונה, מזווית העין אני כבר מתחיל להתחמם תחת מעיל הפוך השחור, מסמן לקבל חשבון ושם לב שאמת אצבעה כבר עמוק בגרונה. "זין, זין". אני כבר שומע את הדי המילה ממנה, יש לה קול יפה אך חלש, כאילו היא מאוננת. אני כבר די חרמן על הסיטואציה ועל קולה השבור.

אני נעמד ומתקדם אליה, הבארמן רץ והודף אותי הצידה כדי לבצע בה היימליך.

הזית עף ישר לפניי ושנייה אחריי, כשהיא התאוששה, היא שפכה עליי, נכון, לא טעיתי - זה אכן היה מרטיני.

לפני יום. 20 בנובמבר 2024 בשעה 10:31

מחפש נשלטת
להסעה מקסטינה
(15.11.2024 10:50)
חם לי כאן בצומת
(15.11.2024 12:25)
*עדכון מודעה:
את מוכרחה להחזיק רכב בנזין ודלקן, מזגן על 16° ובלי כיסוי דשבורד של ערסים - שנת עלייה לכביש 22 ואילך.
ציצי גדול, אחרי מקלחת, מניפדי ולק בצבע שחור, במידה ואחליט לתת לך לגעת בזין האלוהי שלי.
(15.11.2024 14:50)
אני צמא מאוד כבר, נראה לי שאני מתייבש.
*עדכון מודעה:
אני כבר בקריית מלאכי, ממשיך לצעוד לכיוון גדרה. אולי רכב סולר, רק שלא יזהם ועומד בתקנות אוויר נקי. תהיי בסדר גופנית, אם אפשר בלי ריח של זיעה. תודה מראש.
(16.11.2024 16:50)
אני כבר בגדרה, גדל לי זקן כמו משה, מחפש נשלטת שתיקח אותי מגדרה לתל-אביב צפון.
תביאי אוכל ושתייה, אני כבר כפוף ולא מרגיש את הרגליים. תהיי אישה, בבקשה פחות מ200 קילו ואם אפשר בלי זקן וללא הרשעות שיש עימן קלון.
(16.11.2024 22:50)
*אדכן הדאה:
בראשל"צ. מגרד את אצמי מצד הדרכ, חסר אלקטרוליטים וצורח הצילו בקול חלש. בואי, בבקשה בואי.
---

(20.11.2024 12:50)
מחפש נשלטת שאוהבת למצוץ. ממוקם.
*לא נייד.

לפני יומיים. 19 בנובמבר 2024 בשעה 21:07

שלהי הסתיו בעד חלוני, כסות לבעבוע הפנימי. עלי-שלכת כבר קמלים על רצפות רטובות ומשוות נפך של זמן מחליד לאיטו: שרוולי בד עוטפים את הרחובות הסדוקים וצעיפים ססגוניים מתחבטים בבשר כזנבות עפיפונים.

החלון המרושת פתוח לרווחה לאורך הליל, הצינה מפחיתה בי זרימת דם מהירה, אך באותה עת, האוויר עמד.

כהנה וכהנה תיאורים סחופים במניפת הגוונים המונוכרומטיים צבאו היותי וחדלתי מערות ריקנית.

הקצתי רווי אלימות - אקדח טעון כנגד רקה - אקדח טעון כנגד רכה אשר עומדת ומחייכת. אני מכרסם בה באיטיות, בגופה, בנפשה ובשפיות דעתה. מכרסם כדי לא להכחיד, כדי לחסום בעדי מלקטול, כדי לשמור על שפיותי שלי. כדי לתת לאהבה החונקת לפרוח.

הזעתי. הריח הגברי החריף. האמיתי. ללא ריחות מעבדה, זיעת-עמל, טרם גינוני השכמות וטרם כל פת ומשקה. הגולמיות המצחינה הנוראית, הנחיריים מתרחבים ממאמץ מחשבתי והכתיבה הפתלתלה חמקה בעד אצבעותיי המחוספסות.

נזקקתי לדם, לאלימות, לקורבן המחייך. לתחושת השיניים הננעצות ננעלות, עד גופה הופך רפוי על סף עילפון. ישנו רגע, בין כאב קיצוני לנפילה, בין החתכים, שהגוף טרם הבין את שאירע, שם אני פורח ושנינו נובלים.

המקום הנפלא והרך מצוי באמצע הגב, העור הנמתח והלעיסות על-מנת לשפר את אחיזת השיניים. לא ארגיש תזוזה, רק נשימות ומתוכן בכי מלוח, חרישי ונחבא אל הכרים. למרוח אותה בזיעה, באמת הנשפכת מתוכי; דרך נקבוביות מצולקות אשר מתאוות לדם על השמיכות. הכל נלקח ויוותר גם למחר ולאחרי עוד מחרים.

העיניים הופכות שחורות ואני חודר לאן שאני מצליח, היכן שאאחוז - אבקע נימים, אשחק שרירים ואחרוק שיניים ואת פירורי הבשר. מזיין מהר כמו הרוח שלא חדרה בליל אמש, ליל האכזבות הנורא. לא אעצור עד שאפול שדוד, עד שלא אוכל עוד להכות, עד קצה המוות המרחף. עד האיבוד מעבר לתהומות הנפש.

ואז ארדם בשנית, דרוך אך לא טעון.

לפני 3 ימים. 18 בנובמבר 2024 בשעה 15:22

מה יש'ך? אתה כותב בכלוב, אין צורך בכל הטקסיות. אהה, סליחה.

כאן מתעניינים במשגלים.

שו משגלים?

זיונים, זיונים. תוריד עוד שתי מעלות.

ראית איך פתחתי אותה אתמול בטרנזיט?

תעלה מעלה, כלוב זה לא שוק.

---

אולי יש לך ביטוח בריאות אבל אין לך תחת שמן.

קיימות פטמות שברגע שהן נכנסות לפה, השד אליו הן מחוברות מטביע וגורם לך תחושת קלסטרופוביה קלה וזה יפה, שד כבד = קלסטרופוביה קלה. ישנן פטמות קטנות, שיכולות לעבור אפילו את השיניים הקדמיות או אז אתה יכול למצוץ גם את עמוד השדרה וגם הן מיוחדות ובעלות חן. פטמות הן קונצנזוס, גם כשהן כהות או ביישניות, גם כשהן מתפרשות בניחותא על חצי שד ויותר. מעולם לא שמעתי מישהו אומר "וואו, פטמה, אני נגעל". בסופו של יום כמו שלומדים בגן של מזל - "לא אומרים איכס על אוכל" וכנראה משם זה נטוע בנו, ההשרשה המוצדקת והחיבור שנוצק בין שדיים ואוכל ופטמות הן חלק משדיים, או הרוב.

אבל, שדיים מובחרים ככל שיהיו, מהווים רק משחק מקדים למלך הבלתי מעורער של העת המודרנית - התחת. כמו אלביס לפני הסמים והשומן, רק עם השומן. כמו רכב מסחרי דאבל-קבינה, בדיוק עם כל הדאבל וכל הקבינה.

עקב קבלת הודעות הבהרה רבות - תריסר למען הסדר הטוב ועקב השאלות החוזרות ונשנות מטעם המורה שלי לאומנות שולה שתחיה: "למה אתה אובססיבי ומצייר רק ירחים"? תחת שמן, אני עונה ומנגב את הריר. סתם את הגולל על אותה קבינה החנווני נתן בשואלו שאלה שבלונית הממוענת עבורי: אתה משתמש במושג תחת שמן לא מעט, מה זה בעצם?

ראשית, כולנו מוכרחים להאמין שאכן קיבלתי הודעות ואכן יש עניין במהו תחת שמן. בלי נדבך זה אין טעם בכלל לקרוא ורק נתן יקבל את הכתוב ואת התמונות, כך הוא מוכר לי בהקפה - ברטר אם תרצו, טרום עידן בנת'ם.

אני כבר לא מדבר על ההודעות של וואו, אני רוצה רק למצוץ לך ולהתפייד מרוב שאתה טוב או על תמונות העירום על כורסאות ושזלונגים מלוכלכים - נראה לכן שאם תשלחו לי תמונות עירום על רצפה מלוכלכת או ספה מלאת ג'יפה אני אסתכל על העירום? 

אולי כן. אבל על זה אני לא כותב כי אני מחזיק מטורפת ורצה הגורל ותחת שמן מחובר אליה או היא אליו, ניחא. 

תחת שמן לא מוכרח להיות מחובר לגוף שמן למרבה הפלא - תחת שמן הוא גבעתי (לא זאת מצה"ל או מצהלה) הוא חייב לאטום אסלה למכביר, הוא בעל נוכחות שאינה ניתנת כלל לערעור: מעיף בלוריות, מעמיק מחשבות, מיירט תשדורות.

כשמביטים בצדודית, חושבים שיש למעלה שזיפים ולמטה אבטיח, הוא נע במנעד בין 30 ל 180 מעלות. פרט למכנסי טרנינג, כל סוג מכנסיים צמוד נמצא במאבק איתנים לטפס על אותן גבעות ותנועות רגליים קטנות נרשמות. כשבעלת התחת רוכנת, ניתן בנקל להבין כי אתה גר עם כדור פורח או בערב - אז אתה מבין שהתחילה שקיעה.

התחזוקה יקרה יותר מתחת קטן: כמו נשים מלאות שאוכלות יותר, אז תחת שמן הוא כמו B.M.W על קראק, הוא אוכל 1:1 כי הוא שמן וזה יותר קרמים, יותר משחות, אתה מוכרח להגדיל את כף היד ולחזק את האצבעות כדי שלא יברח.

לוקח זמן לפשק את הפלחים ואם שמתם לב, לא כתבתי לפסק.

*אם לא שמתם לב ואתם רק מדמיינים תחת שמן, אתם בסדר ולא כל-כך חזקים בלשון.

לשון עוברת יותר שטח כדי להגיע אליו, החור הוא כמו מחשב של מתבגר ונעול אחרי סיסמה. תחת שמן דורש יותר ליטופים, יותר נשיכות, יותר אהבה. הוא לא קו, הוא דמות עגולה.

אם לא אמרתם לתחת שלכם שאתם חולים עליו, אז זה הזמן. אני כבר נגמלתי מכריות, פרט לימים של העדשים.

הוצאתי את הטלוויזיה מהבית, אני לא מינימליסט בהגדרה אבל מעדיף לראות סקוואטים במקום עוד סדרה כושלת או סרט זוכה אוסקר ברירת מחדל. החסרון היחיד בבעלת תחת שמן - לא ניתן למקם מגש ובלית ברירה על הבעלים לדאוג לשרירי בטן, או למצוא ציצי ממש קטן: זיתים.

או, או, או, מה שאני עושה זה להניח את המגש על הגב והתחת בולט ונותן מימד עומק ואז הלכה למעשה אני אוכל. בתחת.

זכרו: אם אתם שומעים מחוץ לחלונכם: "אמא, אמא, תראי איזה ירח יש הלילה והאמא עונה ה' ישמור תכסה את העיניים זה לא לילדים בגילך".

ברכותיי, זכיתם.

לפני 6 ימים. 15 בנובמבר 2024 בשעה 17:24

מתאבנים, מנות קטנות ומפונפנות, קינוחים אקלקטיים ועלי נענע המקשטים צלחות בגוון שחור גרפיט. אני כזה עתיק, שאוכל עם הידיים ובולע כמעט מבלי ללעוס עד שאני שובע - לא אוכל עם העין, אוכל עם הלב.

---

סביבתך הקרובה אחראית בין היתר להתפתחות התקינה על כל רבדיה, המנות מבית סבתא והמתוקים של הדוד: ערב-רב של טעמים ושלל תופינים. בין לבין, מתפתח לו גם מנגנון הרס עצמי, יש יותר, יש פחות.

---

את מתבגרת, את מחפשת את הטעמים ואותו אצל אחרים, את רעבה, את טועמת: מנות פיוז'ן, מוקפצות על ווק וצרובות על פלאנצ'ה. את מתנסה בפירות-ים ואורגיה, גברים מבוגרים ורופסים, שלל חלכאים נקרים בדרכך שמוכרים לך שמקדונלד'ס זו האמת - הגביע הקולינרי הקדוש - את משתמשת בהם כדי לקבל פירורים מאותו הרס שמתחיל לבעור, כדי לנסות ולהרגיע את הרעב השוכן בך. מה שאף מנה ואף אחד, לא הצליחו להשביע.

---

אני שונה עלמתי.

אשמור עלייך מכל אותם אנשים, מכל אותם פירורי סולת שאנשים בטוחים שהם קוסקוס, מכל אותם מתיוונים שאוכלים כמהין משימורים ובטוחים שגילו את אטלנטיס ומתבלים במלח-ים אטלנטי.

---

אני המנה העיקרית, אהרוס אותך בעצמי ובימים שלא תוכלי להביט על עצמך במראה, אאכיל אותך זרע מכף ידי, חביתת עין ולחם שחור, של פעם, שתשבעי - גינוני טקס שמרי למתאבנים.

לפני 6 ימים. 15 בנובמבר 2024 בשעה 13:37

אני שואף לגדל כרס, כזאת שלא יכולה לאחוז מכנסיים ואז זה נראה כמו הרבה גוף ורגליים דקיקות, מכנסיים רפויים ללא תחתונים.

לגדל שפם מסתלסל המתחיל משערות האף. לשבת ליד בריכה עירונית בצהרי היום, לפצח גרעינים על החזה ולתת לקליפות לנזול למטה, שישבו במערום על הבטן - עליה מרוחה חולצה שרק כפתור תחתון אחד מסתיר מעיניי הציבור, ככלה ביום חופתה.

כסא פלסטיק לבן, בקבוקי בירה מכבי מוטלים סביבו וכוסות קרטון של קפה מהבוקר, צלוחיות מזטים עבשות ודרגש להרים רגליים.

לדפוק גרעפס, לקנח את האף בסתימת נחיר עם האגודל ולצעוק במבטא צרפוקאי - ריצ'ארררד, טפייי על הפרצוף שלך ועל כל הילדים החאאררות שמסתובבים כאן, בתקופתנו היה כבוד הוסאמקוםערס.

לקום להשתין על העץ הקרוב מבלי לשטוף ידיים, לזמזם לעצמי איזו מנגינה של אום כולתום בעודי מתופף על הכרס הקשה ולשכב בצל על ספסל כשהביצים בורחות לכיוון הירכיים. להרגיש את הרוח עושה בי שפטים ולהתאוורר כולי.

מתי הריצ'ארד שלי יגיע כבר?

כמעט והתייאשתי.

לפני שבוע. 13 בנובמבר 2024 בשעה 1:47

רחובות אפורים מרוצפים פליירים שהרוח מרקידה בואלס עדין, אני צועד ומביט קדימה, נושם את הצינה ומרגיש את ריאותיי מתרחבות.

פתע דוק תוגתי עוטף ואני מצליח לצייר במילים את אותו געגוע לתום הילדות הקצרה: האפשרות לצפות שוב ושוב באותו סרט ולקוות כי ייתכן סוף שונה.

כשהיא נלקחה, הילדות נגמרת.

לפני שבוע. 12 בנובמבר 2024 בשעה 14:41

אני בנאדם של תחת.

לפני שבוע. 12 בנובמבר 2024 בשעה 10:05

כשאת רואה מזבח ללא עולה, את מבינה כי את הקורבן: שירותים מטונפים, כל כך מזוהמים שכמעט לא ניתן למצוא מקום אחיזה לידיים. הטלטלות והמשיכות, ההכנה למנח נכון: כזה שמאפשר לרכך באגרופים; הצוואר חשוף כמו באותן נשיכות שכמעט ועילפו, שהכריחו אותי לאחוז את כולך כדי שלא תתאייני, כדי שלא תפלי ותשפכי כולך על אותן רצפות עתיקות.

אני זקוק לדם מהכתף, מהצוואר, מהעורקים הפועמים לכבודי - לטעם החלודה, לאפסיות האישונים מולי, דרך מראה לראות לתוככי-נפש את הייסורים ואת מתעמעמת ונמוגה לאיטה. לראות את אישוניי משתקפים באישונייך, לראות את שדות הקטל סביבנו, את הקברים ואת המדבר, את המקומות בהם שום דבר לא יצמח עוד - רק יקמול אט-אט. עורבים חגים מעלינו במחול המוות וממתינים.

וממתינים.

אני זקוק לשקט שהחדלון נושא עימו, לחולצה הקרועה בין שינייך וליד העושה בך שפטים כשראשך מוחזק כנגד הקיר. שומעים אותנו מבחוץ, מהומת אלוהים, כמו בלילות החמים מול החלון הכביר. הבכי הקתרטי, השיער הסתור והפנים הנפוחות מאגרופים ונשיכות, כך אני אוהב שאת מוצצת - רכה כמו רוח על עשב.

איני אוחז מהשיער יותר לעולם, אני אוחז מעמוד השדרה.