כשאת רואה מזבח ללא עולה, את מבינה כי את הקורבן: שירותים מטונפים, כל כך מזוהמים שכמעט לא ניתן למצוא מקום אחיזה לידיים. הטלטלות והמשיכות, ההכנה למנח נכון: כזה שמאפשר לרכך באגרופים; הצוואר חשוף כמו באותן נשיכות שכמעט ועילפו, שהכריחו אותי לאחוז את כולך כדי שלא תתאייני, כדי שלא תפלי ותשפכי כולך על אותן רצפות עתיקות.
אני זקוק לדם מהכתף, מהצוואר, מהעורקים הפועמים לכבודי - לטעם החלודה, לאפסיות האישונים מולי, דרך מראה לראות לתוככי-נפש את הייסורים ואת מתעמעמת ונמוגה לאיטה. לראות את אישוניי משתקפים באישונייך, לראות את שדות הקטל סביבנו, את הקברים ואת המדבר, את המקומות בהם שום דבר לא יצמח עוד - רק יקמול אט-אט. עורבים חגים מעלינו במחול המוות וממתינים.
וממתינים.
אני זקוק לשקט שהחדלון נושא עימו, לחולצה הקרועה בין שינייך וליד העושה בך שפטים כשראשך מוחזק כנגד הקיר. שומעים אותנו מבחוץ, מהומת אלוהים, כמו בלילות החמים מול החלון הכביר. הבכי הקתרטי, השיער הסתור והפנים הנפוחות מאגרופים ונשיכות, כך אני אוהב שאת מוצצת - רכה כמו רוח על עשב.
איני אוחז מהשיער יותר לעולם, אני אוחז מעמוד השדרה.
