אז אני לא אוהב כאב! כאב שלי.
כשהרוטור של מסוק החילוץ קירקש לי מעל הראש ואני מרוח על אלונקה עם עירוי ביד וחוסם עורקים על הרגל לא הרגשתי כלום. לא כאב, לא פחד. כלום. ערמת הנתזים שצבר הירך כמה דקות קודם בתוך מסך של קרב ושל צעקות לא כאבה. הגוף מוצף באנדרנלין אפשר לי רק לשמוע את הרוטור של המסוק הממריא שמה, ליד הברך של הסלוקי בדרום היפה של לבנון.
"תזיז את היד ימינה" אמר לי חובש מתנשם שנייה לפני שהחדיר לי את העירוי כשאני שוכב על רצפת אבן חברונית, כמה מטרים מהמסגד הגדול בשכם. לא כאב לי גרם. גם לא מהצלעות שהתרסקו רבע שעה קודם ממכת נבוט אחרי שנשרף לי התחת המחופש שלי על ידי מוכר פלאפל שתי דקות לפני סיום תפילת ה"תרוויח" בסימטא שהובילה מהקסבה. לא כאב בכלל.
כשליאור וגל החזיקו לי את הידיים בצדדים ורפי פירק לי את הצורה עם אגרופים לבטן לא הוצאתי הגה. כבר הייתי מורגל ברוטינה. "תעשה שריר יא תינוק" , "פה גדול יש לך, בא נראה אותך שורק עכשיו" , "עוד פעם חשבת שאתה "דלית" יא "אליף" עלוב". תמיד היו הסברים לפני המכות שחטפתי אז בתיכון הקיבוצי.
לא אמרתי מילה . לא נותן להם סיכוי להנות מהסאדיזם שלהם. אבל בתוכו בתוכו בוער מכאב ובושה. מהמקום שאליו מסוגלים אנשים צעירים להגיע. מהבושה שאני קטן ולא יכול להחזיר מהבושה שכואב לי כל כך ואני לא יודע להכיל את הכאב הזה.
איזה מחוויות הכאב שלי תגיע אל תוך החדר העמום עם הנרות הדולקים שהיינו בו רק שנינו? זה כל מה שהעסיק אותי. שוכב ערום על המיטה , קצת מותש , אחרי זמן ארוך של מגע קשה וכואב שהענקתי לגופה המבקש.
עכשיו תורי היא אמרה. מה יגיע עכשיו? הנערות הכואבת או הבגרות שבזה לכאב?
בשנייה שהיד שלה פגעה לי בגוף פגע גם ברק חד של מחשבה מזוקקת. מייד הייתי הילד הכבול שקשרו אותו לאבוס בדיר משק החי בהשבעה שעברו ה"אליפים " כשעלינו לתיכון. למעלה משעתיים הייתי קשור ככה. שיירה ארוכה של בוגרים ממני עוברים וחובטים. עכשיו זה חזר. התכווצתי כל כך והיא לא הבינה.
אז אני לא אוהב כאב!
לתת אותו כמתת לאהובותי, שלהן הוא מקנה חופש וחלל שלהן? את זה אני דווקא יודע. זה תמיד פונקציונאלי ואף פעם לא עניין של מהות או הנאה שאני מקבל מהאקט עצמו. זה נהיה לי ברור עד אימה. אבל כאב שלי? לא מסוגל.
אז סליחה שזה כבר לא יקרה. כל הדברים שלחשת לי באוזן שאת רוצה לעשות לי. כל מפלי הדמיון שתיארת לי וגרמו לי לתחושה מופלאה של חופש כשהיו על הכתב. לא מסוגל עם כאב. הכאב שלי.
הרוטור של מסוק חיי עדיין מסתובב קרוב מידי לגופי ולנשמת הילד שהייתי.
מ.ד.ג