אני ככ רוצה לכתוב
אבל הכול בלאגן בראש שלי
הייתי ככ בספייס שאני לא זוכרת הכול
ומה שאני זוכרת אני לא ככ יודעת לשים בסדר כרונולוגי
איך אני עושה סדר במחשבות כדי לכתוב?
אני ככ רוצה לכתוב
אבל הכול בלאגן בראש שלי
הייתי ככ בספייס שאני לא זוכרת הכול
ומה שאני זוכרת אני לא ככ יודעת לשים בסדר כרונולוגי
איך אני עושה סדר במחשבות כדי לכתוב?
אני הולכת למסיבה הערב
ואני ככ מתרגשת
אני מתרגשת לחזור למסיבות ולפומביות, זה אחד הדברים האהובים עלי בבדסמ
אני מתרגשת להיות ולהיראות בחברת השולטת שאני הולכת איתה
אני מתרגשת לראות אנשים ובעיקר נשים שלא ראיתי הרבה זמן
אני מתרגשת ללבוש בגדי פטיש
אני פשוט ככ מתרגשת, מכל מה שקשור לאירוע הזה
לחפוף עם צבע לא טבעי בשיער זה הדבר הכי מבאס בעולם
כי כל חפיפה הצבע דוהה
ולא באלי שהוא ידהה
למה אין צבע לא טבעי קבוע לשיער 😭
הצילו צחקתי בקול תקראו עד הסוף
אני ככ מעריכה אנשים שמתקשרים איתי ומציפים בעיות שיש בקשר במקום להיעלם או לנתק קשר על כל טעות
מרגיש לי שהרבה פעמים שורפים אותי מהר מדי כי אני יכולה להיות הרבה לפעמים בעיקר בתחילת קשרים וממש כיף לי כשמתקשרים איתי את הבעיה ואני יכולה להתאים את עצמי לקשר בצורה שנעימה לשני הצדדים
זכיתי ♥️
עדיין מוזר לי לאונן בלי רשות של אף אחד
אז מדדתי אאוטפיט למסיבה לבקשת השולטת שאני בתחילת קשר איתה
ואני מרגישה ככ סקסית בזה
אז קחו גם
אני שומעת את האלבום k-12 של מלאני מרטינז
והוא כאילו מתרחש בבית ספר, וכל שיר הוא על משהו שקורה בבית הספר
והקטע הוא, שאני לא חושבת שיש דמות מבוגרת אחת שמוצגת באופן חיובי
אני לא זוכרת את כל האלבום
אבל רוב השירים הם על אינטראקציות בין בני הנוער בבית הספר - זאת שמטרידים אותה מינית, הבולימית, ריבים בין ילדים, תחושת בדידות וצביעות בין בני נוער
אבל יש כמה דמויות של מבוגרים שמוזכרות באלבום
ומה שמעניין הוא, שהם כולם או רשלנים חסרי אחריות, או מעלימים עין, או לוקחים חלק אקטיבי בפגיעה בבני הנוער
למשל, יש את נהג האוטובוס של ההסעה
הילדים לוקחים חלק בפעילויות מיניות לא מותאמות גיל, משתוללים, פוגעים זה בזה
והנהג מסתכל במראה האחורית, אבל הוא פשוט נהנה מההופעה
ויש את המנהל, שהוא תבע בצע ופוגע בילדים כדי להרוויח כסף ולהתקדם
ויש את המורה ששוכב עם תלמידה מנקודת המבט של התלמידה
ויש את האחות שאתה מעמיד פנים שאתה חולה כדי שתשלח אותך הביתה
אבל אין אף דמות מבוגר חיובית בכל האלבום הזה
ואני מאוד מזדהה עם זה
הרבה מאנשי הצוות שהקיפו אותי ידעו בגדול על הפגיעה שאני עוברת
ועדיין, הם לא עשו כלום. הם העלימו עין או בחרו באופן אקטיבי יותר לאפשר לזה לקרות.
לא היתה דמות מבוגרת חיובית אחת בחיי עד שהגעתי להיות מבוגרת בעצמי
וזה עצוב, שזו לא חוויה רק שלי
זה עצוב שהחוויה הזו מספיק קולקטיבית כדי שמאות אלפי אנשים יזדהו איתה
זה עצוב שאין עם מי לדבר, שאין על מי לסמוך
זה פשוט עצוב
לפעמים אני מרגישה כל-כך לבד למרות שיש מלא אנשים שאוהבים אותי
מניחה שהיכולת להרגיש אהובה היא עוד משהו שהטראומה דפקה בי
זה מתסכל
אני שונאת את הכול ואת כולם
ובעיקר
אני שונאת את עצמי
על התלות שיש לי בדברים חיצוניים
על חוסר התפקוד העצמאי
על הקשיים שלי
על הכאב שלי
על הכול
- אנה