אני כותבת

אמ;לק - מחפשת שולטת רגישה ומודעת טראומה באיזושהי רמה (לא צריכה שתהיי המטפלת שלי, אבל כן שתביני ותקבלי את ההשפעות של הטראומה על החיים שלי ואת הקשיים שלי). אין לך מה לפנות אלי אם לא קראת את הפוסט הזה עד הסוף.

 

 

אז סופסוף אזרתי אומץ לכתוב את הפוסט הזה
הגיע הזמן

 

אני לא כלכך יודעת מאיפה להתחיל אז אני אתחיל פשוט מלהציג את עצמי למרות שחלקכם מכירים.ות אותי כבר

 

אז היי, אני אוליביה.
בת 24 מתל אביב. במקור מפתח תקווה עיר האורות.
בחיי הוניליים אני עם המון נסיון בהדרכה והוראה כולל עבודה בבתי ספר, ו9 שנים של לימוד מתמטיקה באופן פרטי. אני מתכננת ללמוד בשנה הבאה (לא זו שמתחילה בנובמבר, זו שאחריה) תואר בחינוך עם תעודת הוראה, במטרה להיות מורה למתמטיקה לבתי ספר יסודיים :)
כרגע עובדת בשירות לקוחות.
בעולם הבדס"מי אני נשלטת, מזוכיסטית, נקשרת, אוהבת השפלה, החפצה, חוסר אונים, ביזאר קל, מדיקל.. קצת מכל דבר.
אמונוגמית בודאות, לא יודעת עדיין אם פולי או לא, לא התנסיתי עדיין בריבוי אהבות.

 

אני אמשיך בלהצהיר את הדבר החשוב ביותר לגביי - אני מתמודדת נפש. כן, ממש מתמודדת נפש עם תעודות - 70 אחוז נכות ו100 אחוז אי כושר עבודה מביטוח לאומי.
למה זה חשוב? כי זה משפיע על היכולת שלי להכנס לקשרים ולנהל אותם. כי זה חלק ממי שאני, מעיצוב האישיות שלי, וזה לא הולך לשום מקום.
אני פוסטראומטית על רקע מיני מהילדות, מהנערות, ומאונס נוסף שעברתי לפני כ3 חודשים, ע"י מישהו ששקלתי אותו כפרטנר פוטנציאלי.
המצב הנפשי שלי הוא לא תוצאה של גנטיקה גרועה או של חינוך כושל (למרות שהיו גם אישיוז בבית) והקשיים שלי בניהול מערכות יחסים הם לא תוצאה של אי כשירות שלי. כל הדברים הללו הם תוצאה של התעללות רבת שנים שעברתי, שיצרה קושי מהותי בהיקשרות ובניהול קשרים - קשה לי מאוד לסמוך ולהתמסר באמת. אבל כשאני כן סומכת ומתמסרת, אני אתן כל מה שיש לי ומעבר. באמת באמת. כל פרטנר.ית שהיה לי (ולא חסרים לי) אמר.ה שאני נשלטת ממש טובה ומתמסרת מהמם. פשוט לוקח לי קצת יותר זמן מלאחרות, ויכול להיות שיהיו יותר אתגרים בדרך ושאצטרך משהו רגיש ומכיל יותר.

 

אז בקיצור, מה אני רוצה לכם.ן מהחיים?
אני כבר תקופה לא פעילה בבדס"מ בעקבות האונס האחרון.

ובכנות, אני מתגעגעת לזה. זה חסר לי. אני מתגעגעת ללשבת בין הרגליים של מישהי ולהרגיש בטוחה ומוגנת בשונה מהחרדה הכרונית שלי, אני מתגעגעת ללצאת קצת מהראש שלי ופשוט להיות ברגע ולשחרר. אני מתגעגעת ללסמוך. אני מתגעגעת ללציית בעיוורון מתוך אמונה אמיתית שהשולטת שלי בוחרת מה שהכי טוב גם לי, מה שהכי טוב לשתינו. אני מתגעגעת ללאהוב אהבה בדס"מית. אני מתגעגעת.

 

אז הפואנטה היא שאני מחפשת את האישה הנכונה לעשות את זה איתה. מישהי שהיה לה כוח ועניין לקרוא את כל הפוסט הזה ורוצה לשמוע עוד ולהכיר אותי לעומק. מישהי רגישה ומכילה, שמוכנה לקחת את הזמן איתי ולהתקדם איתי בצעדי תינוק. מישהי שתראה אותי ותשים אותי באחד מהמקומות הראשונים בחיים שלה. מישהי שיש לה זמן ופניות רגשית לקשר שליטה משמעותי. אולי אפילו משהו גם רומנטי, אני אף פעם לא שוללת את האופציה הזו.
נשים מוזמנות לפנות בפרטי.
גברים - אני מתנצלת, אני לא מסוגלת לסמוך על גבר כרגע. אולי בעתיד זה ישתנה :)

 

You don't like who I've become

Only want me when I'm numb

What happened to the life of the party?

Don't get me started, don't get me started

אתם לא אוהבים את מי שהפכתי להיות

רוצים אותי רק כשאני לא מרגישה

מה קרה למחיית המסיבה?

אל תתנו לי להתחיל.

 

I've got a closet full of skeletons

But I don't think that you can handle them

I've got a million reasons why I keep it guarded

Don't get me started, don't get me started

יש לי ארון מלא בשלדים

אבל אני לא חושבת שתוכלו להתמודד איתם

יש לי מיליון סיבות להשאיר אותו תחת משמר

אל תתנו לי להתחיל.

 

So now I'm too depressing to be around

I'm guessing being friends with me is just too hard

There's danger in expressing and safety in suppressing

In burying my broken parts

אז עכשיו אני מדכאת מדי כדי להיות בסביבתי

אני מניחה שלהיות חברים שלי פשוט קשה מדי

יש סכנה בלבטא, ובטחון בלהדחיק ולהסתיר

בקבירת החלקים השבורים בי

 

The more that I speak my mind

The more I get left behind

'Cause I'm the kind of heavy, heavy

No one wants to carry, carry

ככל שאני אומרת מה באמת הולך לי בראש

אני נשארת יותר מאחור

כי אני כבדה מהסוג

שאף אחד לא רוצה לסחוב

 

The more that I spill my soul

The more that I get let go

'Cause I'm the kind of heavy, heavy

No one wants to carry

Bleeding out, biting on my tongue

ככל שאני שופכת את הנשמה שלי

עוזבים אותי יותר

כי אני כבדה מהסוג

שאף אחד לא רוצה לסחוב

מדממת, נושכת את הלשון

 

Avoid me when I'm vulnerable

My story makes you so uncomfortable

Feels like being brave is what gets you discarded

Don't get me started, don't get me started

תתחמקו ממני כשאני פגיעה

הסיפור שלי גורם לכם להרגיש כלכך לא בנוח

מרגיש שלהיות אמיצה זה מה שגורם לכם לוותר

אל תתנו לי להתחיל.

 

The disbelief deep in your eyes and saying I need help

Left a crater in my mind that makes me blame myself

What good's the truth if it keeps getting disregarded?

Don't get me started

חוסר האמונה בעיניים שלכם והאמירה שאני צריכה עזרה

השאירו פתח במחשבות שלי שגורם לי להאשים את עצמי

מה שווה האמת אם ממשיכים לא להתייחס אליה?

אל תתנו לי להתחיל.

 

The more that I speak my mind

The more I get left behind

'Cause I'm the kind of heavy, heavy

No one wants to carry, carry

The more that I spill my soul

The more that I get let go

'Cause I'm the kind of heavy, heavy

No one wants to carry

Bleeding out, biting on my tongue

 

Don't want anyone to drown with me

I'll lose everyone if I'm not fake

Rather die than let you see me break

I'm too heavy, I'm too heavy

לא רוצה שאף אחד יטבע איתי

אני אאבד את כולם אם לא אזייף

מעדיפה למות מלתת לכם לראות אותי נשברת

אני כבדה מדי, אני כבדה מדי

 

Don't want anyone to drown with me

I'll lose everyone if I'm not fake

I'd rather die than let you see me break

I'm too heavy, too heavy

 

You don't like who I've become

Only want me when I'm numb

What happened to the life of the party?

Don't get me started

 

The more that I speak my mind

The more I get left behind

'Cause I'm the kind of heavy, heavy

No one wants to carry, carry

The more that I spill my soul

The more that I get let go

'Cause I'm the kind of heavy, heavy

No one wants to carry

Bleeding out, biting on my tongue

Too heavy, too heavy

Bleeding out, biting on my tongue

Too heavy, too heavy

I'm too much for everyone

אני יותר מדי בשביל כולם

וויניקוט דיבר על העצמי האמיתי והעצמי הכוזב שלנו. העצמי האמיתי שלנו הוא הקול שלנו, מה שיש בנו, שיש לנו להגיד ולהתנהג, והעצמי הכוזב הוא הדמות שבנינו כתוצאה מציפיות של הסביבה מאיתנו, ממש קול שיוצא מגרוננו אך מדבר את שפתו של מישהו אחר.

 

אני לא הכרתי את העצמי האמיתי שלי.
אני עדיין לא מכירה.
אני יודעת מי אני, אבל.
אני חכמה, השיער שלי יפה, אני חברה טובה, ישלי לב טוב, אני בנאדם טוב בסהכ.
אני מורה ומדריכה, אני שרה ומנגנת, אני חלק מחברה.
אבל אני נבניתי מציפיות חברתיות וטראומות, אני לא נבניתי אותנטית.
אני מזמרת בקול ענוג ושלו, אבל מבפנים מתחוללת סערה שאין ממנה מנוח, שלא שוקטת לרגע. מבחוץ אני טווס מרהיב, המשוויץ בנוצותיו, אבל עמוק בפנים, אני חיה פצועה. הכנפיים שלי שבורות ואני כבר לא מסוגלת לעוף. לא אני שברתי - הם שברו את הכנפיים. הם שברו גם את הלב. הם לקחו ממני יותר משהיה לי לתת, ונשארתי קליפה חלולה וחסרת ערך ומשמעות. הם הכאיבו לי ופצעו בי יותר עמוק משהמילים שלי אי פעם יוכלו לתאר, עמוק יותר מכל חתך של כל תער ולהב שפגשתי, עמוק יותר מכאב פיזי. הם פצעו אותי מתחת לכל זה, הם פצעו את *מי שאני*, הם השאירו ממני כלום.

 

אבל אני מזמרת, והקול שלי יוצר נגינה מוכרת ומנחמת, ולא רואים את הכנפיים השבורות. כולם רק מאזינים ליופי, אף אחד לא מסתכל על הכאב.

ולא ארגנתי לעצמי כלום, ועכשיו אני לבד, ועצוב לי.

 

זו אחריות שלי, אני יודעת.

אני כבר לא בת 3.

אבל כשהייתי בגיל שיארגנו בשבילי

אף אחד לא הגיע.

ועכשיו אני פוחדת לארגן

ואני פוחדת להיות לבד.

 

אבל עכשיו אני כבר גדולה

וצריכה לדאוג לעצמי

ואני לבד

כמו שתמיד הייתי

 

"You're on your own kid, you always have been" ~taylor swift

גם אני מרגישה.
אני מרגישה יותר מדי. אני מוצפת כל הזמן. אני מרגישה דברים שלא באמת שם, ידיים רותחות שמשאירות כוויות על כל העור שלי. אני מרגישה אנשים ומקומות וכאבים שהיו אמורים לשכוח, אבל נשארו. אני מרגישה זכרונות, אני מרגישה אותם כאילו הם קורים עכשיו. ידיים ואביזרים וחפצים שונים ומשונים. וזה כואב לי, כל המרגישה הזה. זה כלכך כלכך כואב לי.

גם אני ניסיתי לרוקן את זה, אבל יש יותר מדי. גם אני ניסיתי לאדות את זה, במקלחות רותחות אבל גם כשהמים שרפו את עורי המשכתי להרגיש את הידיים, את הכוויות. ניסיתי גם להקפיא את זה, מקלחות קפואות ואין לי אוויר והידיים עדיין שם, הכול עדיין שורף, מתחת לכפור של המים הקרים. ניסיתי לחשוב את זה, אבל חשבתי כלכך הרבה שאני כבר לא בטוחה מה המחשבות שלי ומה המציאות. חשבתי כלכך הרבה שאני יודעת לנתח מלמעלה כל רגע וכל מגע, אבל אני עדיין מרגישה את הידיים. ניסיתי למסור את זה, אבל אף אחד לא באמת מסוגל להכיל. אפילו פה, מול הדף, אני מצנזרת, כדי שאוכל להקריא. ניסיתי להקיא את זה, ניסיתי לצרוח את זה, ניסיתי להחביא את זה, אבל הידיים עדיין עלי. ניסיתי לשרוט את עצמי ולהוריד ממני את הידיים, אבל הידיים לא ירדו ואני נפצעתי. ניסיתי להעמיד פנים שהכול בסדר, שאין עלי ידיים. אני כל הזמן מעמידה פנים. אבל לא משנה כמה אני מתנהגת כאילו הן לא שם, הידיים שם, והן שורפות, וזה כואב לי.

אני מרגישה אותם, את כולם. את הילדים, את הגברים המבוגרים, את הגבר האחרון. אני מרגישה את הפעמים שבהן שיתפתי פעולה ואת הפעמים בהן התנגדתי. אני מרגישה את הפחד והאימה מציפים אותי. אני מרגישה את חוסר האונים, את הבחירות הבלתי אפשריות, אני מרגישה הכול.

אני מרגישה כלכך הרבה שלפעמים אני כבר לא מרגישה כלום. אני לא יודעת להבדיל בין המציאות לזכרון שלא עובד כראוי, אני לא יודעת למצוא מילים לזוועות, אני לא יודעת להרגיש מה אני מרגישה.

 

אז אני מחייכת, ואומרת שיהיה בסדר. כי בסוף, חייב להיות בסדר. אני רק לא יודעת איך להגיע לסוף הזה, לבסדר הזה. איך להוריד ממני את הידיים. איך להרגיע את הכוויות. וכרגע, הכול לא בסדר, ולא, לא נעים מאוד.

כששום דבר לא משתנה, שום דבר לא מתקדם. הכול תקוע במקום. 

זה מאוד מזכיר פוסטראומה כל העניין.

להיות כלואה בתוך מסגרת קטנה ומצומצמת, להשאר מאחורי כולם, שנים אחורה, לחוות בהווה את העבר ולהאמין שהוא קורה עכשיו.

הילדה מתבגרת, אבל החיים נשארים אותו דבר. אותו כאב, אותו פחד, אותה חוסר שייכות. 

ויום אחד היא מוצאת את עצמה בגיל 24, והכול אותו דבר, היא עוד בת 5. היא מפוחדת, היא אבודה בתוך עצמה. היא בודדה. היא מוקפת אנשים ומרגישה לבד, היא אהובה ומוערכת אך מרגישה שהכול מחליק לה בין הידיים.

וגם הטוב הזה שהיא הצליחה ליצור, לכמה זמן הוא יישאר?

הרי כל תקופה קורה אירוע טראומטי אחר. פעם אלה הילדים בבית הספר שמתעללים, אחכ המורים, ההורים שם כל הזמן, ואז מגיעים גם גברים מבוגרים. והם לוקחים ולוקחים ולוקחים ולא באמת נותנים בחזרה, הם רק מעמידים פנים. עוד מבוגר במסכת טוב לב יפהפייה שמחביאה מאחוריה רשעות אין קץ. ואז, כשהיא חשבה שזה סופסוף נגמר, זה סופסוף מאחוריה, מגיע עוד אחד. והוא שובר את כל מה שהיא הצליחה לבנות בשנות ההפוגה. הוא שורף הכול, אותה, בעיקר.

 

והיא? היא עדיין בת חמש. כלואה במערבולת מסחררת של אובדן עצמי, כאב, פחד, וחוסר אונים. כל אירוע שמתווסף רק מאשש את אמונותיה לגבי בני אדם, לגבי החיים והעולם בכלל. והילדה הזו לעולם לא תתבגר. היא התבגרה, והמושכות עכשיו בידיים שלה, אבל היא בכלל לא יודעת לכוון את המרכבה. לאן נכון ללכת כשכל מקום ואדם טומן בחובו סכנה?

 

ישלי תחושה

שלא יהיה לי ביקור אחד כל האשפוז

וזה חרא כי אני כל יום רואה אנשים עם מבקרים ורק לי אין אף אחד שאני באמת חשובה לו מספיק כי אין לי באמת משפחה וחברות שלי עסוקות בחיים שלהן

ואני פשוט ממש מקנאה

טוב אז למי שלא מכיר אותי עדיין..

היוש, אני אני וזה, בת 24, מהמרכז
נשלטת, מזוכיסטית (למרות שלאחרונה עקב אירוע טראומטי פחות זורם לי אימפאקט), נקשרת מדי פעם, נהנית מאוד מהשפלה והחפצה, ילדה טובה.
תמיד צריכה חיבוק
לסבית שמדי פעם משחקת גם עם גברים
בעלת נגיעות של דמיסקסואליות וסאפיוסקסואליות

מתמודדת נפש, חכמה בטירוף, מורה מחליפה ומתגברת במתמטיקה בבי"ס יסודי ומורה פרטית למתמטיקה. מתה על מתמטיקה (מבינה את הרצון להעיף לי כרגע סטירה 😉).

חמודה מאוד על הרצפה.

מחפשת בעיקר נשים. לחברות, לפליי.. אולי אפילו לקשר רומנטי.

חשבתי שנאנסתי כבר מספיק פעמים, שאת האונס הבא אני אפילו לא ארגיש

אבל הנה אני, נאנסת על ידי חבר בקהילה שאני מרגישה הכי בטוחה בה בעולם

וזה קשה בדיוק כמו בפעם הראשונה.

זה שובר בדיוק כמו בפעם הראשונה. 

זה לוקח ממך דברים בדיוק כמו בפעם הראשונה.

לוקח את תחושת הבטחון שלך בקהילה ובעולם. בגברים. באנשים. 

הוא לקח ממני את האימפאקט.

ואני יושבת בפלאשבקים ובוכה שאני רוצה שהוא יעצור.

וזה לא עוזר, הוא לא עוצר בפלאשבק. 

בדיוק כמו שהוא לא עצר אז כשאמרתי לא.

הוא מחזיק אותי ואומר "עוד קצת". 

עוד קצת.

ועוד קצת זה מה שאני הייתי אומרת לעצמי בפלאשבקים כדי להבטיח לעצמי שהם יעברו.

עוד קצת וזה יעבור.

הוא לקח גם את זה.

ועכשיו אני לא יודעת אם ומתי זה יעבור. 

אני רק יודעת שכרגע, כואב לי.

כלכך כלכך כואב לי.

היוש, אני אני וזה, בת 24, מהמרכז. אני נשלטת, אמונוגמית כמובן. מזוכיסטית מאוד (למרות שלאחרונה נעלם לי הצורך בכאב, לא יודעת מה הולך עם זה). פומבית מאוד, סוטה מאוד, זונה טובה ומטונפת. נהנית מאוד מהשפלה והחפצה. ילדה טובה בסהכ.

נמצאת כרגע בתחילתו של קשר שליטה עם שולט מהמם. הוא מדהים, אבל לא אוהב להשפיל, וזה קצת חסר לי.

אשמח להכיר מישהו.י שרוצה לגרום לי להרגיש זונה מטונפת. עדיפות לנשים אבל גברים נבחרים יישקלו 💖

אז תגיבו לי לפוסט אם מעניין אתכם.ן 💞