אני כותבת

מכירים את השינות הארוכות האלה נטולות החלומות? העמוקות באמת?

כזה אני רוצה

לשנה בערך

הכול חרא

הכול דפוק ומקולקל

שוםדבר לא הולך כמו שאני רוצה

הבוס שלי מוציא עלי עצבים שלא קשורים אלי

אני ריקה מבפנים

אני רק רוצה לנוח קצת

לנצח

המחשבות האובדניות חופרות לי במוח וכואב לי הראש מלהלחם בהן

אני מנצחת, אני לא חושבת שאפסיד את הקרב הזה בקרוב

אבל זה קרב קשה וכואב לי ואני רוצה לצרוח מרוב מצוקה

הבעיה היא שאף אחד לא יכול לעזור לי

אף אחד

לא יכול

לעזור

לי

מתסכל לחשוב בשלב הזה היה אמור להיות לי גוף שמעולם לא נגעו בו בלי הסכמתי, ועכשיו ישלי לחכות לאפריל 2031.

אני אסביר:

כל שבע שנים כל התאים בגוף שלנו מתחלפים. כל מערכת מתחלפת בקצב שלה, אבל לאחר שבע שנים, אין כבר אף תא שהיה נוכח במה שאירע לפני 7 שנים.

ואני חיכיתי לזה.

את ההתעללות המינית בילדות הגוף שישלי עכשיו כבר לא עבר. ואני מוקירה על זה תודה. 

במאי 2018 ההורים שלי גילו על הניצול המיני שעברתי בתיכון ושלפו אותי משם.

במאי 2025, שבע שנים לאחר מכן, היה אמור להיות לי גוף חדש, אחד שאף אחד לא נגע בו בלי הסכמתי. 

אבל באפריל 2024 נאנסתי שוב. קבענו לשבת לנגן בגיטרות אצלו ובמקום זה הוא דחף לי אצבע תוך כדי שאני אומרת לא בהיסטריה. וזהו, הספירה התאפסה. 

זה היה רגע אחד בשבילו, אבל הגוף שלי יזכור את זה 7 שנים קדימה.

המוח כנראה יזכור לנצח.

והמחשבה שהספירה היתה אמורה להגמר בסביבות התאריך הזה ובמקום זה ישלי עוד שנים קדימה שוברת אותי.

חיבוק, מישהי?

**לא, זו לא הזמנה לגברים שמחפשים נשים פגיעות או שיש להם תסביך המושיע, אני לא פגיעה ובטח שלא באלי להיות מנוצלת כתוצאה מהפגיעות שלי, ואני לא צריכה שאף אחד יציל אותי, אני מצילה את עצמי כל יום מחדש**

***הפוסט הזה הולך להיות שמאלני ומי שמחפש לצאת על מישהו ולריב איתו עם טיעונים חסרי כל שחר מוזמן ללכת להזדיין מכאן ואני אומרת מראש שאני עומדת למחוק תגובות כאלה כי אין לי עצבים לריב עכשיו עם אנשים באינטרנט, אני גם ככה בחרא יום***

לפי כלי התקשורת יאיר גולן אמר שצהל רוצח תינוקות להנאתו (לא שמעתי את הנאום בעצמי אז כותבת לפי התקשורת).

ואני מבינה שזו אמירה קיצונית ופרובלמטית

ועדיין, חשוב לזכור

שכ50 אחוז מהפצצות שאנחנו מטילים בעזה (לא בטוחה לגבי עכשיו, זה תחקיר שקראתי לפני הפסקת האש האחרונה) הן פצצות שלפי אמנות בינלאומיות אסור להשתמש בהן בשטח בנוי מכיוון שהן הורגות מאות לאלפי אנשים בבום

אני לא אומרת שאין שם אנשים שזה מגיע להם, והרבה מהם

אבל אני גם לא יכולה להכחיש את זה שבין הגופות שמצליחים לאתר ולזהות (חלק גדול מהגופות מהפצצות כאלה לא מניתן לזיהוי אפילו) יש תינוקות שמעולם לא עשו שוםדבר רע

ילדי העתיד שיכולנו ליצור להם עתיד טוב יותר ולנו עתיד טוב יותר מולם

לא אכפת לי מאיפה הם מגיעים. זו לא אשמת ילדים.

האמירה הזו אכן קיצונית ואני בטוחה שצהל לא עושה את זה "להנאתו", ועם זאת אני לא יכולה להתעלם מהטבח שהפצצות הללו מבצעות. להשתמש בפצצות כאלה זה להשמיד את כולם, ילדים, זקנים חסרי ישע, תינוקות, אמהות, *כולם*.

אי אפשר להצדיק את זה. זה שהם ניסו לבצע בנו רצח עם לא אומר שאנחנו צריכים לרדת לרמה שלהם ולבצע בהם את אותו הדבר.

וזה בלי להתייחס לזה שסטטיסטית פחות מאחוז מתושבי עזה לקח חלק בפעילויות ה7.10 ואני מסכימה שהחלק הזה מורכב ממחבלים מזעזעים אבל אני לא יכולה להצדיק רצח של עוד 1,782,000 חפים מפשע בגלל 18,000 נוראיים.

ובאמת תזהרו ממני כי אני עצבנית כמו שד היום והדבר האחרון שאני צריכה לקרוא הוא אנשים שמצדיקים רצח תינוקות. את ההצדקות המעוותות שלכם תשמרו לעצמכם תודה.

היה איזה רגע אתמול

שאדוני מחץ לי את השד

וזה ככ פאקינג כאב

ברמות בלתי אפשריות

ואיכשהו נפלאות

"בבקשה אדוני, זה כואב לי" אני מתחננת

והוא אומר "יופי" ולוחץ חזק יותר

ולפעמים

הוא יודע בדיוק מתי אני צריכה לשמוע בדיוק את זה.

שאני רוצה שהוא יעשה לי

פחדתי לפני שנפגשנו.

פחדתי סתם, זה לא היה הגיוני, אבל פחדתי.

פחדתי שיאנוס אותי. זה מה שגברים עושים. בעיקר אלה שטובים אלייך כביכול.

אבל זה לא קרה.

הוא אסף אותי. נסענו לחדר והיד שלו מדי פעם היתה על הירך שלי וכמעט גנחתי רק מזה. נקטעו לי משפטים באמצע, וזה לא אופייני לי.

הגענו לחדר. נכנסנו ויצאתי רגע לעשן.

הרגשתי רע שאני יוצאת לעשן, זה על חשבון הזמן שלנו בחדר. אבל הייתי חייבת כדי שהסשן לא יהפוך לפלאשבק נוראי.

אני נכנסת חזרה לחדר והוא קודם כל מחבק אותי. חזק. הוא מלטף את הראש והגב שלי ואני נמסה לתוך החיבוק שחיכיתי לו כל-כך הרבה זמן, מרגישה את הגוף שלי מוכן ורגוע לקראת מה שעומד לבוא.

"תפשטי את השמלה" הוא אומר, ותוך רגע של מבוכה השמלה ביד שלי. הוא צובט את הפטמות שלי וכל הגוף שלי מעביר זרמים של כאב. הוא מורה לי לשכב על הבטן על המיטה והשמלה על הרצפה. 

הוא מתחיל לשחק בכוס שלי. האצבעות שלו נכנסות פנימה ואני גונחת בכאב ובעונג. אני בקושי מצליחה לנשום, נושמת לקצב האצבעות המזיינות אותי. הוא שם גם אצבע על חור התחת. מהר מאוד אחת האצבעות שלו עוברת לתוך התחת שלי, והשניה נשארת בכוס. הוא מזיין אותי בשני החורים וזה כואב ונעים ומענג ואני מרגישה את עצמי נמסה לו בידיים.

"עכשיו ננסה את הקיין" הוא אומר. "על ארבע".

אני על 4 על המיטה והוא שולף קיין במבוק עטוף באיזולירבנד. אני אוהבת קיין, זה הכאב האהוב עלי. הוא יודע את זה. הוא כבר חימם את האיזור בספאנקים ואני מתה מפחד אבל מרגישה מוכנה. והוא מתחיל להצליף. 

זה כואב לי, כל-כך. אני בקושי נושמת מכאב, מנסה לשאוף ולנשוף דרך ההצלפות. אני בורחת כמה פעמים אבל מהר מאוד חוזרת למקומי. באחת הפעמים אני מתחבאת מתחת לשמיכה, רק עם העיניים בחוץ, והוא נותן לי רגע, ואז מסמן לי עם היד לחזור. אני חוזרת.

"כמה אמרנו העונש שלך? 13? תספרי איתי" הוא אומר, ואני סופרת בכאב וקוצר נשימה.

אנחנו מגיעים ל13 והוא שואל אם אני יכולה עוד. אני מהנהנת והוא ממשיך.

כמה הצלפות אחכ אני נכנסת לספייס כאב והכול נהיה מטושטש.

והעניין הוא, שאני לא מצליחה להכנס לספייס כאב כבר למעלה משנה. מאז האונס האחרון. זה פשוט לא עובד. והפעם זה עבד, והכאב נהיה נעים והפסקתי לברוח ולהתנגד, פשוט נשמתי אותו.

אני לא יודעת כמה זמן עבר כשברחתי שוב והוא חיבק אותי. "כל הכבוד לך, לא כולן היו עומדות בזה" הוא אומר, ואני מחבקת אותו חזק יותר. הוא מחבק ומלטף וזה ככ נעים לי ואני שוקעת לתוך זה.

אנחנו מנסים להמשיך אבל החיבוק הוציא אותי מהספייס וזה כואב לי מדי ואני אומרת צהוב ושאני לא רוצה יותר. אז הוא מחזיר את הקיין ללידה הקיר, ובא לחבק אותי. חזק.

באיזשהו שלב החיבוק הופך למשחק בפטמות ובשדיים. 

באיזשהו שלב הוא מגלה שהשדיים שלי מוציאים נוזל (כנראה חלב) כשלוחצים עליהם מספיק חזק, והוא מחליט לנסות גם בצד השני. זה מגעיל אותי, וכואב בטירוף, ואני רוצה שהוא יפסיק, אבל אני לא מתנגדת. אני נותנת לו לשחק בצעצוע שלו.

האצבעות מהר מאוד נכנסות לי לכוס. זה כואב, זה כמעט בלתי נסבל. אבל זה גם מענג, ואני כבר לא יודעת אם אני נאנקת מכאב או גונחת מעונג בשלב הזה. "מישהי רטובה מכל הכאב" הוא אומר. "זונת כאב שלי.". הוא מתחיל לשחק לי בדגדגן ואני גונחת ומתענגת, זזה עם האגן כך שהמגע יענג אותי אפילו יותר. הוא מתחיל לנעוץ ציפורניים בדגדגן שלי תוך כדי ואני מבקשת אישור לגמור.

הוא ממשיך לשחק בכוס שלי, חופר בתוכי לעתים ומשחק בדגדגן שלי עם הציפורניים בזמנים אחרים. אני גומרת עוד פעמיים. בשלב הזה כולי ג'לי, אני בקושי מסוגלת לזוז. הוא מצלם אותי שוכבת על הגב, נמסה לתוך המיטה.

אני מבקשת אישור לצאת לעשן.

כשאני מעשנת אני מבינה שכל דבר שהוא יעשה כרגע יהיה אדום, וכותבת לו שאני חושבת שהגעתי לקצה שלי מהסיבה הזו. הוא מבין ומקבל ואני מסיימת לעשן ונכנסת ואנחנו מתארגנים ונוסעים הביתה.

הכול היה מושלם.

תודה ❤️

בלעבור גרומינג (כשגבר מבוגר מעמיד פנים שהוא נחמד אלייך ודואג לך כשאת נערה כדי שלא תגידי כלום כשהוא אונס אותך ו"תסכימי" לזה) כנערה הוא הפחד שיש בי כל פעם שמישהו טוב אלי.

אלה שמתייחסים אלי מגעיל? הם לא מפחידים אותי, אני יודעת מה הם רוצים ומה הם עומדים לקחת ממני ואני מחליטה מתי סחר החליפין הזה משתלם גם לי ולרוב הוא לא.

אבל אלה שטובים אלי באמת, שדואגים לי, שרואים אותי, שמרגיש לי שהם שמים אותי בראש מעייניהם - הם מפחידים אותי. באלי לברוח מהם. אני יודעת איזה פוטנציאל לניצול יש בקשרים כאלה וזה מפחיד אותי נורא.

והקטע הוא, שלפעמים, אנשים לא מעמידים פנים.

לפעמים הם באמת מתכוונים לזה.

ואני לא יכולה להמשיך לברוח מהטובים כי הם נראים לי כמו הרעים. 

את יכולה להיזכר באמצע היום שנגמר לך השמפו ולקנות אחד חדש ב20 שקלים בתוך מקום העבודה שלך!

שיחוק

אני: משלשלת כבר חודשיים על בסיס יומיומי ומקיאה כפעמיים בשבוע

הרופאה: תקשיבי אני שולחת אותך לגסטרואנטרולוג אבל כנראה שלא ימצאו כלום.. יכול להיות שפיתחת אלרגיה לאחת התרופות שלך ואי אפשר להוריד אותך מהן כי זה יגביר לך את האובדנות וזה מסוכן. יכול להיות שזה יבוא בתקופות אבל תמיד יהיה שם..

אני: יאיי איזה כיף לי 😄 (סופר צינית)