לפני חודש. יום שני, 24 בנובמבר 2025 בשעה 13:02
התבקשתי לכתוב פוסט על החיים עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית
והאמת שאני לא יודעת מאיפה להתחיל
קצת מוזר לי לכתוב על זה כי בשבילי אלה פשוט החיים
אני אתחיל מהסבר קצר על ההפרעה:
הפרעת זהות דיסוציאטיבית נוצרת כתוצאה מטראומה חמורה בילדות המוקדמת.
מה שקורה זה שכולנו נולדים בשברים רגשיים שכל אחד מהם נועד לענות על צורך מסויים - אם תסתכלו על ילדים קטנים, הם רגע בוכים ורגע מאושרים, הם לחלוטין בתוך הרגש הרגעי שנוצר כתוצאה ממענה או חוסר מענה על צורך מסויים, הם לא מרגישים רגשות מעורבים.
באיזור גיל 6-9 השברים הללו מתאחים לזהות אחת, מורכבת, שנועדה להתמודד עם סיטואציות מורכבות יותר ורגשות מעורבים.
אצל אנשים שעוברים טראומה חמורה לפני האיחוי, בעיקר כשהיה צריך להסתיר אותה מהסביבה, עשויה להיווצר הפרעה שנקראת הפרעת זהות דיסוציאטיבית (באנגלית, D.I.D, או כמו שאני כותבת, דיד). בהפרעה הזו, השברים הללו, במקום להתאחות, מתפצלים, ובונים ביניהם חומות של אמנזיה (שכחה), כך שכל אחד מחזיק רק את חוויות החיים שלו. כך למשל, ילד יכול לעבור טראומה חמורה וכמה דקות אח''כ להתנהג כאילו לא קרה כלום - הוא מתחלף לחלק אחר שלא זוכר שזה קרה בכלל, שלא מודע לזה ולא מושפע מזה.
כך הזהויות הללו מתפתחות כל אחת בהתאם לחוויות החיים שלה, על בסיס אותו חומר אנושי, כאשר כל אחת נושאת מטען אחר או תפקיד מהותי תפקודי כלשהו, ונוצרות זהויות שונות ל"אדם אחד".
אז מה זה קשור אלי?
אני עברתי התעללות מינית די חמורה שהחלה בגיל 5, בנוסף להתעללות רגשית והרעבה בבית מגיל 0. אני לא יודעת לשים את האצבע על אלמנט ספציפי שגרם להתפתחות ההפרעה, אבל אני יודעת שזה מסתדר עם ההיסטוריה שלי.
אני התפתחתי כ17 זהויות שונות, כל אחת עולם ומלואו, לרובן סיפור קשה כזה או אחר. לפני כשנתיים וחצי בערך הבנתי שאני מתמודדת עם ההפרעה.
בהתחלה זו היתה הרבה עבודה של תיעוד. לא היינו מודעים אחד לשני בכלל, כל אחד חשב שהוא היחיד ויש לו אמנזיה כתוצאה מטראומה ולכן נמחקים לו זמנים מהזיכרון. מה שבפועל קרה זה שכל אחד מאיתנו החזיק זכרונות אחרים, שביחד יצרו חיים שלמים.
היה לנו דף עם שאלות במקום בולט בחדר שכל אחד כשיצא לפרונט הדליק מצלמה וענה עליהן. צפינו בסרטונים אחד של השני, והתחלנו להשלים כל אחד את החלקים בזכרון שחסרים לו. התחלנו גם לתעד את ההתחלפויות שלנו. יש אפליקציה ממש מגניבה לאנשים עם דיד שאפשר ליצור בה רשימה של זהויות ולסמן מתי כל אחד בפרונט. בהתחלה הגרפים שלנו היו נראים ככה, כאשר כל צבע הוא נוכחות של זהות אחרת, הקווים הם משך הזמן:
היה המון בלאגן. כל אחד ניסה לבצע את התפקיד שלו בצורה מיטבית, אבל בפועל יצאנו לפרונט בצורה לא תואמת סיטואציה על סמך טריגרים פעוטים.
עם הזמן והמודעות, התחלנו להבין כל אחד את התפקיד שלו במערכת ואת הסיטואציות שבהן מותאם שייצא, וגם רובנו התפתחנו ולמדנו להשתלב בסיטואציות ששונות מהטבע שלנו. אני למשל, אוליביה, עשיתי את ההתפתחות הגדולה ביותר - באותה תקופה, הייתי מגנה מינית, כלומר נוצרתי על מנת שתהיה מישהי שתהנה מסיטואציות מיניות בכדי להגן על שאר המערכת שלא יכולה להכיל אותן ותענה על הצורך שלנו במין. הייתי יוצאת רק בסיטואציות מיניות או בדסמיות. מפה לשם, הפכתי לזהות המרכזית במערכת, כי אין לי הרבה טראומות יחסית וקל לי יותר לשמור על רוגע ושלווה ולתפקד, והיום אני בפרונט ברוב המוחלט של הזמן, מתמודדת עם רוב הסיטואציות.
מכיוון שאנחנו 17, אפילו תיאור קצר של כל אחד מאיתנו יהיה חופר. אציין שאנחנו נעים בטווח הגילאים של שנתיים ועד 26. גברים, נשים, ואפילו אחד שלא מזדהה עם אף מגדר. הזהויות הילדיות לא יכולות לתת הסכמה מודעת מכיוון שעם כמה שהן יודעות מה זה מין ובדסמ ועל המעורבות שלי בזה, הן לא בשלות לקחת החלטות כאלה, וכל מי שמנסה לערב אותן בסיטואציות כאלה עף מהחיים שלי מהר מאוד. כל אחד בחר לעצמו שם שהוא מתחבר אליו, ובחרנו במודע לשמור את השם בת.ז כשם כללי שכולנו משתמשים בו, על מנת להקל על עצמנו בסיטואציות רשמיות יותר, שבהן אנחנו לא יכולים להיות לגמרי אנחנו בחופשיות (למשל עבודה, משפחה, לימודים). כולם יודעים לחקות אותי כשצריך, אבל רובם שונאים לעשות את זה ונמנעים מכך אם לא מוכרחים. התמזל מזלנו וכולנו יודעים קרוא וכתוב בעברית ובאנגלית, ומחזיקים ברוב ככל הידע התיאורטי שיש לנו בנושאים שונים, זה לא ככה בכל מערכת.
איך זה לחיות עם זה?
לפעמים מבלבל. זה כל הזמן להיות מאוד מחוברת לאני הפנימי שלי ולהבין לאיזה חלק (או במקרים נדירים של קו-פרונטינג חלקים) בעצמי אני מחוברת כרגע. זה לתקשר עם הסביבה את הקיום של ההפרעה ומי אני ומה אני מחזיקה כרגע. זה להבין שיש אנשים שזה לא יתאים להם וזה בסדר ומותר, שעדיף לי בלי האנשים שלא יכולים לקבל אותי על כל גווניי. זה לראות הכול בשחור ולבן, בהכול או כלום. זה ללמוד שיש יותר מהחוויות שלי בעולם, אפילו בתוך הראש שלי עצמי. זה לדעת שאני פייטרית ואני יכולה להתמודד עם הכול, שהמוח שלי בונה מנגנוני התמודדות גאוניים ומורכבים על מנת לשרוד את הגיהנום שעברתי. זה ללמוד לקבל את כל החלקים של עצמי, גם אלו שמרגישים לי זרים לי לחלוטין, כמו אנה, הכועסת, או איבי, הילדה השמחה בת ה5. זה עיניים מתגלגלות וכאבי ראש וסחרחורות. זה להבין ולהכיר את עצמי יותר לעומק. זה ללמוד איך נכון לתקשר את הדבר הזה לסביבה, ומול מי כן או לא לתקשר את הנושא. זה להיות כולי בתוך כל רגש, בצורה מאוד דטרמיניסטית. זה להיות חלק ממשהו גדול יותר ממני.
זה בעיקר להיות אחרת.
האם ניתן להחלים מזה?
כן ולא.
אפשר בטיפול לאחות זהויות ואפילו להגיע למצב של זהות אחת, אבל יש לזה שני חסרונות שהופכים את זה למאוד לא יעיל ולכן זו נחשבת לשיטת טיפול מיושנת:
א. מחקרים מראים שזה לא עובד לטווח ארוך. המוח שלנו כבר בנוי בצורה של פיצולים, וברגע שנעבור אירוע טראומטי הקטן ביותר, הכול יחזור לקדמותו ואפילו עשויים להיווצר פיצולים חדשים.
ב. מחקרים מראים עלייה בשיעור ההתאבדויות של מטופלים בשיטה הזו, והסיבה לכך מאוד פשוטה - על מנת לאחות זהויות על אחת מהן צריכה לעבור את כל החוויות של השניה, והרי הסיבה שהתפצלנו מלכתחילה היא שאדם אחד לא יכול להכיל את כל הטראומה. זה יוצר מצב שאנשים פשוט לא שורדים את התהליך, או לא מצליחים לחיות לטווח ארוך עם כל החוויות הללו.
לכן היום מטפלים בדיד בגישה יותר מערכתית, כלומר, קבלה של היותנו מערכת ושל חלוקת הגוף עם זהויות אחרות, ולמידה של שיתוף פעולה בינינו ועבודת צוות מערכתית במטרה להגיע ליעדים ומטרות משותפות, כמו גם יצירת תקשורת ויכולת להעביר זכרונות.
אנחנו היום מערכת יחסית מודעת ומפותחת, ואנחנו גם מצליחים להעביר זכרונות חשובים. זכרונות של אחרים מרגישים לנו קצת כמו ספר ממש טוב שקראנו - אנחנו יודעים מה הדמות הראשית חשבה והרגישה ועשתה, אבל זה לא מרגיש זכרון או חוויה שלנו.
בגדול, זו הפרעה מאוד מורכבת, וזה בעצם מנגנון התמודדות שהחזיק אותי בחיים בתקופות שלא יכולתי להכיל את מה שעברתי ולשרוד.
ובכנות, עם כל המורכבות, אני שמחה על המנגנון הזה. כשלומדים לעבוד בשיתוף פעולה זה אפילו יכול להיות נוח בסיטואציות מסויימות, וגם כשלא, זו הסיבה שאני בחיים היום.
מצב נפשי(4)
פיצולאישיות(3)
דיד(2)
זהויות
