אני לא מביטה הרבה במראה
אני לא אוהבת בדכ את מה שהיא משקפת לי
בין אם זה דימוי הגוף שאימי דאגה לדפוק אצלי בגיל ככ צעיר, בין אם אלו הפרעות האכילה שפיתחתי לאורך החיים, ובין אם זו פשוט התחושה שאני מסתכלת על רוח רפאים, על קליפה ריקה של מי שהייתי אמורה להיות, או על מישהי זרה, אבל אני לא אוהבת את מה שמשתקף אלי חזרה
אני לא מרגישה בנוח בגוף שלי
אני לא יודעת אם זה כי הזהות שלי בעולם הפנימי לא תואמת את המראה החיצוני, או אם זו הטראומה שהגוף זוכר והמוח לא וגורמת לי להרגיש דברים שאני לא מבינה
אבל במשך שנים הוצאתי את זה עליו
בין אם בהפרעות אכילה רסטרקטיביות או בפגיעה והרס עצמיים, פשוט נקמתי בו, על כל מה שהוא היה ולא היה
על מי שהוא לא ייצג
לאחרונה נוצרו לי סימני מתיחה חדשים, חלקם באיזורים שלא היו לי בהם סימני מתיחה בעבר
לא יצא לי להסתכל על הגוף שלי הרבה מאז, אבל בפעמים שכן - נגעלתי מעצמי
לא נגעלתי מסימני המתיחה, יש סימני מתיחה שאני אחלה איתם על הגוף שלי
נגעלתי מהידיעה ששוב אכלתי בצורה ככ בולמוסית שעליתי במשקל ככ מהר שהעור שלי נמתח
אני לא יודעת מה המטרה של הפוסט הזה
אני לא באמת רוצה או צריכה לשמוע כמה הגוף שלי בסדר או מהמם, זה לא קשור קשר ישיר למה שאני מדברת עליו כאן
סתם, זורקת מחשבות...