הכרתי את הכלוב. הכרנו מזמן דרך חברים. אף פעם לא עניין אותי, ידעתי שיש לי את החיים שלי ואני מסתדר גם בלעדיו.
עוד שנה עוברת ואני מכיר משהי, אנחנו מפתחים קשר ידידותי, לאט לאט נפתחים ומבינים ששנינו בעולם האלים והאסור אך האוהב שנקרא BDSM , ואז היא שאלה את השאלה:
"תגיד אתה בכלוב"
לא תפסתי את דעתה באותו רגע אז שאלתי:
"מה? את יודעת שיש לי גבולות מסויימים."
"לא, לא. בכלוב, תראה"
היא הסבירה את עצמה ופתחה את הפלאפון.
ראיתי שהיא מדברת על הכלוב, אותו כלוב שלא עניין אותי, אותו כלוב שאני מסתדר בלעדיו.
עניתי שזה לא כל כך מעניין אותי, אין לי צורך בו, הוא לא מושך אותי.
חבל היא ענתה, וסבירה לי על הקהילה במשך דקות ארוכות. הנהנתי בהבנה אך בחוסר עניין.
עברו שנים מאז ומפה לשם הכרתי עוד ועוד אנשים שפעילים בכלוב. אבל הכלוב עדיין לא מעניין אותי, אני לא צריך את הכלוב. הכלוב לא מושך אותי. מצאתי תחביבים חדשים, השתפרתי בחיים שלי, הכרתי את עצמי יותר.
עברו עוד כמה חודשים, חצי שנה אולי יותר. הכרתי אותה. היא מדהימה, היא מחייכת, היא מרגשת אותי, היא משלימה את המחשבות שלי, אין דקה איתה שאני לא מרגיש מלא חיים.
אחרי כמה חודשים היא החליטה לעלות משהו לכלוב. משהו שלנו. משהו שקראתי וזה נגע בי. שנים שמשהי לא נגעה בי ככה בנפש כמו שהיא נוגעת בי כל פעם מחדש. לא ציפיתי לזה ולא ידעתי שארגיש ככה.
היא הראתה לי את הכלוב בריפרוף זריז, הכרתי כבר את הכל האמת אבל היא הראשונה שגרמה לי לראות את הכלוב באור שונה, לא באור השחור והעגמומי שלו, הכלוב נראה לי פתאום בהיר, צבעוני ומלא חיים.
פתאום אני רוצה את הכלוב, אני מתעניין בכלוב. אני מסתדר בלעדיו אבל אני רוצה להסתדר גם איתו.
תודה על קבלת הפנים החמה שלך, ילדה טובה שלי.
