לא הייתי פופולרי בתיכון, הילדים לא אהבו אותי כדי להראות לי את זה הם קראו לי שיניים. שם גנאי שמטרתו להזכיר לי שיש לי שיניים גדולות. "לא, שתדע שאני לא קורא לך שיניים כדי לפגוע בך. זה פשוט מצחיק". פחדתי לערב את אמא שלי בכל הסיפור הזה, ריחמתי עליהם. במקום זאת אגרתי בלב, אגרתי ואגרתי, לא דיברתי, ולא שיטפתי, רק אגרתי. כשאתה נינוח אתה יושב לך עם ידיים פתוחות לרווחה רגליים מפוסקות, מתרווח כמו מלך. אני זוכר את עצמי יושב על האסלה, עם רגליים מקופלות כך שאני יכול לחבק אותם. ומסתגר בעצמי, מדחיק הכל. התחושות והזכרונות שעולים לי משם הם קטועים. אני זוכר איך מאור הושיט את היד לעבר הצוואר שלי, חנק אותי וניסה להרים אותי, אני זוכר איך במקרה אחר הייתי בכיתה בהפסקה ברגוע ובין רגע מול כולם, אני בלי מכנסיים, הסתכלתי אחורה וראיתי את אביאל. אני זוכר רגעים באוטובוס שחבריי יושבים ברביעייה ואני רוצה להצטרף אך הם לא מקבלים אותי.
איזו פעם שהצלחתי להגיע לפני כולם ולתפוס מקום ברבעייה. אך היינו חמישה אז אך הפעם בשונה ממוקדם הם קמו מהרביעייה ועברו לשבת ליד הבחור החמישי. משאירים אותי בהלם ובתהייה איך קרה שחשבתי על הסיטואציה מראש אבל לא הצלחתי להתערבב איתם. אני זוכר עוד מקרה באוטובוס שבו תפסתי מקום ברבעייה אך היינו חמישה, אז הם התייחסו אליי כמו לתת אדם ואמרו לי "קום בשבילו". ההגיון שלי השתבש מצד אחד אני רוצה להתערבב, מצד שני כולם אומרים לי לקום. אולי הם צודקים? זה הקשה עליי לבטוח בקבוצות של אנשים.
עברו הרבה שנים, אני מבוגר עכשיו אבל מידי פעם כשקורה דבר מפתיע אני נכנס להלם, זה קורה לי הרבה. ישבתי עם עצמי, והבנתי מאיפה זה נובע. אחרי הכל, קל להיכנס להלם כשאתה זוכר שגם אם רצת ותפסת מקום, יכול להיות שיקרה הדבר שאתה הכי לא מצפה לו, וכולם ישאירו אותך לבד. כי מי שאתה מסרב להכיר בו הוא שהם לא רואים אותך כבן אדם.
