פינה אישית

חצי השנה האחרונה היתה מוזרה ובהחלט לא שגרתית.

מאחלת לנו שנה חדשה וטובה, הרבה בריאות ותקווה

שבשנה הבאה נהיה במקום אחר וטוב יותר

ונחזור לשיגרה שהכרנו, ללא מסיכות...

של מציאות הזויה ותחושה מסויימת של אובדן שליטה.

ובין סממני התקופה, אני תוהה מה מסתתר מתחת למסיכה?

ועד כמה התקופה הזאת וההתנהלות האחרת מכפי שהיינו רגילים

משפיעה עלינו כעת, ומה יהיו השלכותיה בעתיד?

ימים יגידו...

יש דברים בחיינו, שהם מובנים מאליהם,

חלק מחיי היום-יום שלנו, שאנחנו לא חושבים עליהם פעמיים,

אנחנו כל כך רגילים אליהם,

עד אשר הם הופכים ללא מובנים מאליהם

ובלית ברירה עלינו להשלים עם כך ולהסתגל בהתאם...

הייתי רוצה, שיהיה לי מטה קסמים

שבעזרתו אוכל לשנות ולכוון את המציאות, כרצוני

אבל אין לי...

ציטוט:

אלנה מיכאלקובה מתוך ספרה "החדר של המפתחות העתיקים"*:

סבתי נתנה לי פעם עצה:

בזמנים קשים
התקדמי בצעדים קטנים.

עשי את מה שעלייך לעשות,
אבל לאט לאט.

אל תחשבי על העתיד,
או על מה שעלול לקרות מחר.

שטפי את הכלים.
לאט.

הסירי את האבק.
לאט.

כתבי את המכתב.
לאט.

הכיני את המרק.
לאט.

את רואה?

את מתקדמת,
צעד אחד בכל פעם.

קחי צעד אחד ואז עצרי.
לנוח מעט.

תשבחי את עצמך.
קחי צעד נוסף.

ואז עוד אחד.

לא תשימי לב,
והנה הצעדים שלך
מזדרזים מעצמם.

ויגיע הרגע הזה שבו
תוכלי לחשוב על העתיד
לבוא,

מבלי לפרוץ בבכי.

(תרגום ועריכה: Rasila Deva)

*אלנה מיכאלקובה, סופרת רוסיה בת זמננו הכותבת בעיקר ספרי מתח ובילוש

משהו בחום וביובש הזה

עושה לי חשק לבדוק את העמידות שלך

ל...קור ורטיבות.

בתקופה, שבה נדמה כי אבדה השליטה

יש למצוא דרכים להחזיר אותה

גם אם זה רק למראית עין...

הרבה השתנה.

ליל סדר/סגר, שטרם היה כדוגמתו, מרוחק ואינטרנטי.

תקופה מוזרה והזויה עוברת על כולנו, כאן בארצנו הקטנה וברחבי העולם.

עברנו הרבה סוגים של 'פרעה', בתקווה שנעבור גם את זה

ובשנה הבאה הסדר ייראה לגמרי אחרת, כמו שאנחנו רגילים,

ונצא מבידוד לחירות...

הומור הוא משהו, שאני תמיד מעריכה ומוקירה, בכל זמן ובכל מצב, ביחוד כעת.

הומור משעשע, בטעם, ברוח התקופה. 

בהחלט עוזר להתגבר ולהחזיק מעמד בתקופה הזויה זו...

כמו זה למשל המתייחס ל-1 באפריל (מה שנכון, נכון):

לפני כ-14 שנה, במהלך מלחמת לבנון השניה, כתבתי את הפוסט הזה:

19 ביולי 2006, 21:32
אני חיה בימים האחרונים בתחושה של מציאות הזויה לגמרי, מעין יקום מקביל. הכל מסביבי מוכר, הבתים, הרחובות, האנשים, וכאילו שינו פניהם לנוכח הטילים הנוחתים בעיר עם אתראה מוקדמת, בלי אתראה מוקדמת, בקיצור כאילו העיר שלנו הועברה כולה לאיזה כוכב לכת אחר. יש לי עכשיו "שותף" למקלחת, לאוכל, למנוחת הצהרים (כן או לא) ולשאר הפעילויות השגרתיות במהלך היום. "שותף" שבהחלט הייתי מוותרת עליו. פה ושם נוצר איזה מין הומור משונה שקשור לענין האזעקות והנפילות, אבל צריך להיות שם כדי להבין אותו. אולי בעוד כמה זמן שכל זה יסתיים על הצד הטוב ביותר אני מקווה, אוכל להביט אחורה וגם לצחוק קצת.
מאחלת לנו לילה שקט ורגוע.

התחושה הפעם דומה במידה מסוימת אך שונה. האויב אינו נראה ואינו מוחשי, אבל תחושת היקום המקביל, מעין אזור דמדומים בו אנחנו נתונים היא אותה תחושה.

המלחמה באויב הזה היא אחרת לגמרי, מה גם שלאיש מאיתנו כולל המומחים הגדולים אין באמת מושג מה ואיך לעשות, אלא לומדים תוך כדי נסיון וטעיה וקצת הסתמכות על נסיונם והידע של אחרים.

האחריות בסופו של דבר היא אישית שלנו, כל אחד כלפי עצמו וכלפי הסביבה שלו.

וכמו כן, במקביל לתחושות הלחץ והחרדה הטבעיים, התחושות של חוסר ודאות וחוסר שליטה, צריך גם לגייס הומור לטובת כושר העמידה שלנו.

מקווה ומאחלת לכולנו שנעבור את התקופה בשלום ובבריאות ככל שניתן.