לפני כ-14 שנה, במהלך מלחמת לבנון השניה, כתבתי את הפוסט הזה:
19 ביולי 2006, 21:32
אני חיה בימים האחרונים בתחושה של מציאות הזויה לגמרי, מעין יקום מקביל. הכל מסביבי מוכר, הבתים, הרחובות, האנשים, וכאילו שינו פניהם לנוכח הטילים הנוחתים בעיר עם אתראה מוקדמת, בלי אתראה מוקדמת, בקיצור כאילו העיר שלנו הועברה כולה לאיזה כוכב לכת אחר. יש לי עכשיו "שותף" למקלחת, לאוכל, למנוחת הצהרים (כן או לא) ולשאר הפעילויות השגרתיות במהלך היום. "שותף" שבהחלט הייתי מוותרת עליו. פה ושם נוצר איזה מין הומור משונה שקשור לענין האזעקות והנפילות, אבל צריך להיות שם כדי להבין אותו. אולי בעוד כמה זמן שכל זה יסתיים על הצד הטוב ביותר אני מקווה, אוכל להביט אחורה וגם לצחוק קצת.
מאחלת לנו לילה שקט ורגוע.
התחושה הפעם דומה במידה מסוימת אך שונה. האויב אינו נראה ואינו מוחשי, אבל תחושת היקום המקביל, מעין אזור דמדומים בו אנחנו נתונים היא אותה תחושה.
המלחמה באויב הזה היא אחרת לגמרי, מה גם שלאיש מאיתנו כולל המומחים הגדולים אין באמת מושג מה ואיך לעשות, אלא לומדים תוך כדי נסיון וטעיה וקצת הסתמכות על נסיונם והידע של אחרים.
האחריות בסופו של דבר היא אישית שלנו, כל אחד כלפי עצמו וכלפי הסביבה שלו.
וכמו כן, במקביל לתחושות הלחץ והחרדה הטבעיים, התחושות של חוסר ודאות וחוסר שליטה, צריך גם לגייס הומור לטובת כושר העמידה שלנו.
מקווה ומאחלת לכולנו שנעבור את התקופה בשלום ובבריאות ככל שניתן.
