מעלה מחדש משהו שכתבתי לפני כשנה כשמלאה שנה לבלוג שלי. לאור מה שאני קוראת כאן לאחרונה, שאנשים כותבים בבלוגים וכן הלאה, נראה לי מתאים ואקטואלי גם כעת.
בדיוק לפני שנה, ב-27 במאי, 2006 פתחתי את הבלוג הזה. למעשה זאת הפעם הראשונה והיחידה שפתחתי בלוג משלי באינטרנט עד היום. בבלוג הזה אני רושמת מהרהורי ליבי בנושאים שונים, חוויות יומיומיות כאלה ואחרות, שאלות, תהיות, השגות וכן הלאה. ובנוסף יש כאן גם לא מעט שירים עבריים ולועזיים שאני אוהבת ומשמעותיים לגבי. אני מעלה כאן שוב חלק מדברים שכתבתי בעבר על בלוגים ובלוגים 'שכנים':
מלבד כתיבת הבלוג שלי אני מבקרת גם בבלוגים אחרים, חלקם על בסיס די קבוע. רובם בלוגים של נשים (אם כי לא רק). לא יודעת אם זה משום שאני יותר מבינה אותן ומזדהה איתן, או שכך יצא במקרה, שנכנסתי דווקא לאותם בלוגים מסויימים. אני אוהבת לקרוא את מה שכותבים – יש הרבה סערות נפש, רגשות, שאלות, משאלות, הרהורים שמעלים וזה מעניין ומסקרן. מין אפשרות כזאת להציץ לרגע לעולמם של אנשים, שאת חלקם אני לא מכירה אישית אלא רק דרך כתיבתם, ולחלוק איתם את החוויות שלהם. אני מתפעלת הרבה פעמים מהכנות, הפתיחות, החשיפה העצמית – לא בצורה בוטה בהכרח, אלא מתוך רצון לספר, לשתף, להתייעץ.
אתם ודאי מכירים את השיר "אדם בתוך עצמו הוא גר" של שלום חנוך, אצטט כאן את הבית הראשון:
אדם בתוך עצמו הוא גר
בתוך עצמו הוא גר.
לפעמים עצוב או מר הוא,
לפעמים הוא שר,
לפעמים פותח דלת
לקבל מכר
אבל
אבל לרוב,
אדם בתוך עצמו נסגר.
ואת שתי השורות האחרונות של השיר:
אדם קרוב אצל עצמו
אדם בתוך עצמו הוא גר.
לפעמים נדמה לנו, משום מה, שרק לנו יש כל מיני צרות, בעיות, ושאר מרעין בישין וקורה גם לעתים שאנחנו נסגרים בתוך עצמנו עם מה שמטריד אותנו. כשאנחנו שומעים או קוראים מה קורה אצל אנשים אחרים (במקרה זה דרך הבלוגים, למשל), מתברר לנו שגם לאחרים יש בעיות משלהם. כולנו בני-אדם, אנושיים, עם חולשות, דאגות, פחדים, לחצים, שאיפות, חלומות לא ממומשים וכו'. קודם כל אנחנו נוכחים לדעת שעוד אנשים מרגישים כמונו בשלב זה או אחר של חייהם, וכן שומעים איך הם מתמודדים או מנסים להתמודד עם מה שקורה להם. אני חושבת שהכתיבה כאן היא דרך פורקן לרבים, לבטא את הדברים שיושבים להם על הלב ובכך לשחרר אותם החוצה. לדעתי, זה עדיף מאשר לשמור אותם בפנים. מלבד זאת, דרך הערות/הארות של אחרים באמצעות התגובות לבלוג אנחנו לומדים לא מעט על עצמנו. לדעתי, אף פעם לא מאוחר מדי ללמוד דברים חדשים או לראות דברים מסויימים באור שונה, גם לגבי עצמנו וגם לגבי אחרים. מה שנקרא – בית ספר של החיים.
ובוודאי תמיד נחמד לספר ולשמוע גם על דברים טובים, משמחים ונעימים שקורים לנו ולאחרים :)
בוקר טוב ושבוע טוב.
לפני 16 שנים. 23 במרץ 2008 בשעה 8:02
