הוא מתפשט לפי הוראתי ונשכב במיטה שלי בשקט, ללא מלים. אני מורה לו לשכב על צידו, מכסה את עיניו במטפחת דקה, את כפות ידיו קושרת בחבל כמו אזיקים, ואת כפות רגליו קושרת בחבל אל לולאות בצידי המזרון. וככה כשהוא שוכב קשור ועיניו עצומות, ערוך ומוכן לפקודתי, אני מתבוננת בו ונהנית מהרגע הזה שבו הוא כולו שלי. הוא לא נראה חושש או מוטרד מה אעשה לו, אלא פשוט ממתין להמשך. אני שואלת את עצמי על מה הוא חושב באותו רגע, אבל האמת היא, שנראה לי שמרגע שאני קושרת אותו ואת עיניו הוא מתכנס בתוך עצמו ופשוט נותן לי לעשות בו כרצוני... אני מוציאה את השוט האדום, עם הזנבות ומצליפה בישבנו, לא חזק מאד, אך הוא קופץ קצת כתגובה להצלפה. ושוב מצליפה בו ועוד פעם, ואחר כך מעבירה את זנבות השוט בעדינות על הישבן המוצלף. גם הדגדוג הזה, בדומה להצלפה, מקפיץ אותו מעט, אך כאמור הוא קשור בידיו וברגליו ולא יכול להשתחרר. אני ממשיכה להצליף בו ולהעביר את השוט בעדינות לסירוגין. בשלב מסויים אני מחליטה גם לצלם את הישבן והשוט. ואני אכן מוציאה את המצלמה, מסדרת את השוט, מכוונת ומצלמת. הוא שוכב רגוע ושקט. מאוחר יותר לאחר ששחררתי אותו מכיסוי העיניים והחבלים אמר לי שלא הרגיש כלל שאני מצלמת אותו...*
מעבר לצד הפיזי של השליטה, של הקשירה וההצלפה, וכו', שאני כמובן אוהבת ונהנית ממנו, מה שממלא אותי באותם רגעים הוא בעיקר התחושה הנעימה הזאת, שהוא שלי, שהוא מתמסר לי, בעינים עצומות, תרתי משמע, כחומר ביד היוצרת, וזאת מבחינתי תחושה מיוחדת במינה. האמון שהוא נותן בי, הידיעה שהוא סומך עלי ואני יכולה באמת לעשות בו כרצוני, הם המתנה הכי יפה שהוא יכול להעניק לי כשולטת.
אני מסירה מעליו את הקשרים השונים והמטפחת שעל עיניו, מחבקת, מלטפת, וכן, מסתבר שגם אני קשורה אליו לא פחות, גם ללא מטפחות או חבלים פיזיים...
* שתי תמונות כעת באלבום
לפני 14 שנים. 9 באפריל 2010 בשעה 16:47
