לפני 16 שנים. יום ראשון, 5 בספטמבר 2010 בשעה 16:57
בודד שם בפיסגה, כך אתה מספר. בעמדה הבכירה בה אתה נמצא כיום אתה חייב להראות חזק, מלא ביטחון, ויודע הכל - תמיד – לפחות כלפי חוץ, גם אם בפנים אתה לא תמיד מרגיש כך. אין כל כך עם מי להתייעץ ולחלוק את הקשיים בהם אתה נתקל במהלך עבודתך, אסור לגלות סימני חולשה, ובעצם מלוא כובד האחריות מוטל על כתפיך. ואתה מקבל את האחריות הזו על עצמך, לכך שאפת ולכך הגעת. אבל לפעמים, שם בפנים עמוק היית רוצה לעצור לרגע את הכל, לעצום עיניים ופשוט להתמסר... לא להיות החזק לשם שינוי, לתת את עצמך בידים של מי שאתה בוטח בה, יודע שלא תפגע בך – בוודאי שלא במכוון, ופשוט לתת לה להוביל אותך. כן, קצת לנוח, לשחרר, להשתחרר מכובד היום-יום ולדעת בלב שקט, שאתה בידים טובות.
האם תרשה זאת לעצמך, בפועל? זו כבר שאלה אחרת. ויחד עם זאת אתה יודע בתוך תוכך, שאתה בעצם כבר שם, גם אם לא באופן מלא לגמרי. בתחושות, בהרגשה, אתה בעצם כבר שם, באותו מקום שאתה מדמיין ורואה בעיניך רוחך כבר מזה זמן לא מועט.
והיא? קוראת אותך כספר פתוח למרות שמעולם לא נפגשתם, אבל גם דרך מסך המחשב היא יודעת, היא קולטת, היא מבינה. ולעתים אתה נותר נדהם עד כמה היא מכירה אותך...
