שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

פינה אישית

שליטה בעיני היא תהליך מוסכם, שנבנה צעד אחר צעד, מסע מאתגר, מרתק, יצרי, סוחף וממכר, המערב את הראש, הגוף, הנשמה והלב, ששני הצדדים לומדים בו זה על זו, זה מזו ועל עצמם
תוך כדי המסע המשותף.

אך לפני שיוצאים למסע על השולטת לקבל את השליטה מהנשלט, לדעת שהוא אכן רוצה בכך, רוצה להיות שלי, להתמסר לי, לתת לי להוביל.
הנכונות שלו להישלט על ידי צריכה לבוא מתוך רצון והסכמה מלאים - שלו, לא מתוך כפיה ולא מתוך לחץ כלשהו שלי עליו, אלא מתוך הכרה שלו,
שהוא באמת ובתמים רוצה ומוכן לכך - פיזית ונפשית.

לא קל להיות נשלט - הצורך העז, הכמיהה לשליטה על כל גווניה, הרצון והפחד בו-זמנית לאבד שליטה. זה דורש הרבה משאבי נפש, הכרות ומתן אמון רב בצד השולט,
בטחון ותחושה, שזהו האדם שבידיו אפשר 'להפקיד את המפתחות', להתמסר בלב שלם וללא חשש ולהרגיש שזהו מקום בטוח שבו ניתן לבטא בגלוי ובחופשיות כל דבר, כי הוא בידיים טובות...
מרגע שאותה הסכמה שלו ניתנת לי, אני רשאית לפעול כראות עיני - כמובן במסגרות ובמגבלות ה-SSC וגבולות, שהנשלט מציין.
זה דורש ממני אחריות, הבנה, תשומת-לב, הקשבה לו, לצרכיו, לפנטזיות שלו ודאגה לשלומו הפיזי והנפשי – עד כמה שזה תלוי בי.
ומכאן ואילך – כשלשני הצדדים – השולטת והנשלט - יש נכונות ורצון משותפים לצאת יחד למסע המיוחד במינו הזה, שאינו דומה לשום דבר אחר, השמים הם הגבול, או אולי גם הם לא...

****************************************************************
הרהורים על שליטה ונושאים אחרים, שמעסיקים אותי.
שירים, שאני אוהבת ומשמעותיים עבורי, המדברים בעד עצמם.
וכל מה שעולה בדעתי בפינה האישית שלי כאן בכלוב.
============================================

הערה לתשומת ליבם של הקוראים:
אין חובה לקרוא את הבלוג שלי ובוודאי, שאין חובה להגיב לפוסט זה או אחר.
במידה ובחרתם להגיב, אנא עשו זאת בטעם ולענין הפוסט. תגובות לא עניניות או בלתי הולמות, בעיני, יימחקו ללא היסוס!
לפני 12 שנים. 8 במאי 2011 בשעה 14:42

ומיום זכרון אחד למשנהו, ושאלה שמתעוררת מדי כמה זמן - האם יש להפריד בין יום הזכרון לחללי מערכות ישראל לבין יום העצמאות? האם המעבר החד הזה מעצב לשמחה תוך ערב אחד הוא נכון, או שמא יש להרחיק ולהפריד בין שני הימים הללו?

אין דעה אחת נכונה, שכן אצלנו השמחה תמיד מהולה בעצב, בצורה כזו או אחרת, אפילו בחתונות שוברים כוס לזכר חורבן בית המקדש. אבל עדין לעתים נשאלת השאלה, האם זה אמור להיות כך, או שמא יש לשמוח בכל הכוח ביום העצמאות, ולהתעצב קולקטיבית ביום אחר?

חומר למחשבה...

*מנגינה*{התווים שלו} - חברתי המשתייכת למשפחת השכול, סיפרה לי שהם לא חוגגים את יום העצמאות.
המעבר החד מהיום הטעון לשמחה, גדול עליהם.
למרות הקושי,
זה נראה הכי נכון להצמיד את השכול לשמחה.
כל אחד וההתמודדות שלו בעניין.
לפני 12 שנים
Madame T​(שולטת) - קשה המעבר החד הזה, בעיקר למשפחות השכולות, אבל כמו שציינתי לעיל השמחה והעצב מתערבבים להם יחד, לא פעם. ואולי זו דרך הכי טובה לזכור בזכות מי ניתן לנו לחגוג ולשמוח את עצמאותנו ואת המשך קיומנו כאן בארצנו.
לפני 12 שנים
היולי - כמו שאמרת ישנם טיעונים של בעד וישנם של נגד
בכל מקרה , כל טיעון מכל צד , לא ישנה את החוויה הסובייקטיבית של האדם

ההיסטוריה רצופה מלחמות , כאב , שכול וגבורה - סביר שנדע דמע ושחוק זה לצד זה . . .

מנעד הרגשות הזה חזק פי כמה כאשר המעבר הוא כל כך חד אם כי תמיד קיים תמהיל של עצב-שמחה , לאורך כל ההיסטוריה שלנו
מורשתנו בנויה על כך , זהו סוד כוחנו או חלק ממנו
מעבר לכך ,
המעבר מיום שכולו כאב על שכול בנים שחירפו נפשם למען המולדת אל יום שהוא שמחה על גבורה ועצמאות מרגיש קשה ומטלטל
אך גם מרגיש נכון משום שהוא סוגר בהשלמה מעגל של - סיבה ותוצאה

יהי זכרם ברוך
לפני 12 שנים
Madame T​(שולטת) - תודה על תגובתך, הליידי, מסכימה עם כל דברייך, כנראה שכך זה אצלנו - הדברים כרוכים אלו באלו ואין להפרידם.

יהי זכרם ברוך.
לפני 12 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י