בדרך כלל הוא זה שנוהג, בכל המובנים, הוא השולט, המוביל. הוא רגיל לנהל את הענינים, לקבוע את הכללים.
אבל הפעם זה שונה.
ליל חורף קריר וגשום ושניהם במכונית. היא במושב הנהג והוא לידה, חגור בחגורה, עיניו קשורות במטפחת, והיא נוהגת.
הוא לא יודע לאן הם נוסעים, רק שומע את טיפות הגשם מכות בחלון, אך הוא סומך עליה בעינים עצומות, תרתי משמע...
הנסיעה נמשכת זמן מה, כבר איבד את מנין הדקות. באיזה שלב היא נעצרת, פותחת את החגורה שלו ופוקדת עליו לקום ולצאת מהאוטו.
תתפשט, היא אומרת לו, תיכנס חזרה לאוטו ותשכב על צידך במושב האחורי.
בחוץ קר ורטוב, אבל לא עולה בכלל בדעתו להתנגד להוראתה. הוא ממהר לעשות כדבריה, נשכב במושב האחורי על צידו, עירום, רועד כולו. עיניו קשורות עדין.
מה היא זוממת? הוא תוהה בינו לבין עצמו.
יד נשלחת אליו מהמושב הקדמי – מלטפת, צובטת, מועכת ושורטת לסירוגין את גופו, לא פוסחת על אף נקודה בגוף.
הקור נשכח, הוא מתכנס בתוך עצמו, עיניו עצומות, קשורות במטפחת, והוא מתמכר למגע ידה.
ברגע מסויים היד עוזבת אותו ומפסיקה לגעת בו, תחושת הקור חוזרת אליו אך לא לזמן רב. הוא ממתין בציפייה דרוכה...
משהו קטן, רך ונעים מכסה אותו, ולאחר מכן עוד אחד ועוד אחד, ספוגים בבושם המשכר שלה:
מטפחות מלטפות, רכות, נעימות מכסות את כל גופו וכבר לא קר לו...
