Madame T(שולטת)

פינה אישית

שליטה בעיני היא תהליך מוסכם, שנבנה צעד אחר צעד, מסע מאתגר, מרתק, יצרי, סוחף וממכר, המערב את הראש, הגוף, הנשמה והלב, ששני הצדדים לומדים בו זה על זו, זה מזו ועל עצמם
תוך כדי המסע המשותף.

אך לפני שיוצאים למסע על השולטת לקבל את השליטה מהנשלט, לדעת שהוא אכן רוצה בכך, רוצה להיות שלי, להתמסר לי, לתת לי להוביל.
הנכונות שלו להישלט על ידי צריכה לבוא מתוך רצון והסכמה מלאים - שלו, לא מתוך כפיה ולא מתוך לחץ כלשהו שלי עליו, אלא מתוך הכרה שלו,
שהוא באמת ובתמים רוצה ומוכן לכך - פיזית ונפשית.

לא קל להיות נשלט - הצורך העז, הכמיהה לשליטה על כל גווניה, הרצון והפחד בו-זמנית לאבד שליטה. זה דורש הרבה משאבי נפש, הכרות ומתן אמון רב בצד השולט,
בטחון ותחושה, שזהו האדם שבידיו אפשר 'להפקיד את המפתחות', להתמסר בלב שלם וללא חשש ולהרגיש שזהו מקום בטוח שבו ניתן לבטא בגלוי ובחופשיות כל דבר, כי הוא בידיים טובות...
מרגע שאותה הסכמה שלו ניתנת לי, אני רשאית לפעול כראות עיני - כמובן במסגרות ובמגבלות ה-SSC וגבולות, שהנשלט מציין.
זה דורש ממני אחריות, הבנה, תשומת-לב, הקשבה לו, לצרכיו, לפנטזיות שלו ודאגה לשלומו הפיזי והנפשי – עד כמה שזה תלוי בי.
ומכאן ואילך – כשלשני הצדדים – השולטת והנשלט - יש נכונות ורצון משותפים לצאת יחד למסע המיוחד במינו הזה, שאינו דומה לשום דבר אחר, השמים הם הגבול, או אולי גם הם לא...

****************************************************************
הרהורים על שליטה ונושאים אחרים, שמעסיקים אותי.
שירים, שאני אוהבת ומשמעותיים עבורי, המדברים בעד עצמם.
וכל מה שעולה בדעתי בפינה האישית שלי כאן בכלוב.
============================================

הערה לתשומת ליבם של הקוראים:
אין חובה לקרוא את הבלוג שלי ובוודאי, שאין חובה להגיב לפוסט זה או אחר.
במידה ובחרתם להגיב, אנא עשו זאת בטעם ולענין הפוסט. תגובות לא עניניות או בלתי הולמות, בעיני, יימחקו ללא היסוס!

לכבוד יום האהבה/משפחה וכו'

לפני 11 שנים. 14 בפברואר 2013 בשעה 15:55

שיר ותיק מתורגם מצרפתית, בקצב הואלס:

הספסל הציבורי
יעל שרז
מילים ולחן: ג'ורג' ברסאנס
תרגום: דן אלמגור

יש כאלה האומרים כי כל הספסלים שעל המדרכות,
נועדו לבטלנים ולנשים זקנות.
אך תכלית הספסלים הירוקים, לדעתנו לפחות,
לעודד את כל האהבות הראשונות.

האוהבים המתנשקים בשקט על הספסל, הספסל
ומצפצפים על מבטי העוברים בדרך.
האוהבים המתנשקים בשקט על הספסל, הספסל
ומצייצים בקול מתוק כל כך
"אני אוהב, אוהב אותך"

מחזיקים הם בידיהם את המחר, והוא תכול כמו הנייר,
על קירות החדר בו ילכו תמיד לישון.
הם רואים כבר את עצמם, איך היא עם הסריגה והוא עם הסיגר,
מתווכחים איך יקראו לילד הראשון.

האוהבים המתנשקים בשקט על הספסל, הספסל...

כל המשפחה ‟ האב, האם, הבן, הבת, הרוח הקדושה,
משלחים ברחוב חיצים של רעל לעברם.
אך בסתר לבבם היו גם הם רוצים לשבת בלי בושה,
ולדמות שאיש עוד לא עשה את זה כמותם.

האוהבים המתנשקים בשקט על הספסל, הספסל...

חודשים עוד יחלפו, וחלומות האש יהיו לרמץ קל,
על שמיהם יעיב ענן כבד ומגושם.
אז שניהם היטב, ידעו בלב עצב, כי כאן, על הספסל,
ספסלו בצוותא את מיטב אהבתם.

האוהבים המתנשקים בשקט על הספסל, הספסל...