-
בלוגים
פינה אישית
שליטה בעיני היא תהליך מוסכם, שנבנה צעד אחר צעד, מסע מאתגר, מרתק, יצרי, סוחף וממכר, המערב את הראש, הגוף, הנשמה והלב, ששני הצדדים לומדים בו זה על זו, זה מזו ועל עצמם
תוך כדי המסע המשותף.
אך לפני שיוצאים למסע על השולטת לקבל את השליטה מהנשלט, לדעת שהוא אכן רוצה בכך, רוצה להיות שלי, להתמסר לי, לתת לי להוביל.
הנכונות שלו להישלט על ידי צריכה לבוא מתוך רצון והסכמה מלאים - שלו, לא מתוך כפיה ולא מתוך לחץ כלשהו שלי עליו, אלא מתוך הכרה שלו,
שהוא באמת ובתמים רוצה ומוכן לכך - פיזית ונפשית.
לא קל להיות נשלט - הצורך העז, הכמיהה לשליטה על כל גווניה, הרצון והפחד בו-זמנית לאבד שליטה. זה דורש הרבה משאבי נפש, הכרות ומתן אמון רב בצד השולט,
בטחון ותחושה, שזהו האדם שבידיו אפשר 'להפקיד את המפתחות', להתמסר בלב שלם וללא חשש ולהרגיש שזהו מקום בטוח שבו ניתן לבטא בגלוי ובחופשיות כל דבר, כי הוא בידיים טובות...
מרגע שאותה הסכמה שלו ניתנת לי, אני רשאית לפעול כראות עיני - כמובן במסגרות ובמגבלות ה-SSC וגבולות, שהנשלט מציין.
זה דורש ממני אחריות, הבנה, תשומת-לב, הקשבה לו, לצרכיו, לפנטזיות שלו ודאגה לשלומו הפיזי והנפשי – עד כמה שזה תלוי בי.
ומכאן ואילך – כשלשני הצדדים – השולטת והנשלט - יש נכונות ורצון משותפים לצאת יחד למסע המיוחד במינו הזה, שאינו דומה לשום דבר אחר, השמים הם הגבול, או אולי גם הם לא...
****************************************************************
הרהורים על שליטה ונושאים אחרים, שמעסיקים אותי.
שירים, שאני אוהבת ומשמעותיים עבורי, המדברים בעד עצמם.
וכל מה שעולה בדעתי בפינה האישית שלי כאן בכלוב.
============================================
הערה לתשומת ליבם של הקוראים:
אין חובה לקרוא את הבלוג שלי ובוודאי, שאין חובה להגיב לפוסט זה או אחר.
במידה ובחרתם להגיב, אנא עשו זאת בטעם ולענין הפוסט. תגובות לא עניניות או בלתי הולמות, בעיני, יימחקו ללא היסוס!
לפני 17 שנים. 2 ביוני 2006 בשעה 12:48
אני בדרך כלל מאד קשובה לעצמי, הן לגוף והן לנפש. לא תמיד קל לי עם עצמי, לפעמים אני עושה לעצמי ממש חיים קשים, חושבת, מבררת, בודקת, חוקרת. כן, גם את עצמי ולא רק את הסובבים אותי. כנראה מין תכונה "עקרבית" כזאת. ככל שאני מתבגרת אני מגלה שאני הרבה פחות מתפשרת אפילו במחיר של להיות לבד עם עצמי לפעמים. הכניסה לעולם השליטה בשנה האחרונה היא חלק מ"גיל ההתבגרות מס' 2" שלי, כמו שאני קוראת לזה. כלומר, יש דברים שהייתי מוכנה לקבל עד היום בחיים האישיים שלי, אבל לא עוד. הרבה יותר החלטית, נחושה ויודעת מה אני רוצה (ומה לא). נכון שלא כל מה שרוצים ניתן להשיג, ופה ושם בכל זאת נאלצים לעשות פשרות כאלה ואחרות. אבל הגעתי למסקנה שבחיים האישיים שלי אני רוצה וצריכה לעשות רק מה שטוב ומתאים לי. גם כך יש מספיק התחיבויות לבית, למשפחה, למקום העבודה, החיים האישיים שלי הם אכן שלי ורק לי הזכות להחליט לגביהם. כמובן שיש דברים שתלויים גם באחרים, לא הכל תלוי בי וברצון שלי. אך במידה שזה אכן תלוי בי אעשה רק מה שמתאים לי. יש אנשים שאני משוחחת איתם, שומעת את דעתם, מקבלת מהם עצות כאלה ואחרות, מאד מעריכה את הסיוע, התמיכה והעידוד שלהם, אך בסיכומו של דבר עושה כמובן מה שלי נראה. עם כל הביקורת-העצמית שלי, אני סה"כ מרוצה יותר מעצמי כיום. יותר בשלה, יותר פתוחה להתנסויות חדשות, שנמצאות כבר בפתח. אני מרגישה את זה.
